חדש באתר: NotebookLM עם כל תכני הרב מיכאל אברהם

האם יש בכלל סמכות פורמלית, או שהיא סמכות מהותית בדרגה גבוהה?

שו"תקטגוריה: פילוסופיההאם יש בכלל סמכות פורמלית, או שהיא סמכות מהותית בדרגה גבוהה?
נוחי שאל לפני 2 ימים

שלום הרב,

אני מנסה להבין את ההבחנה שהרב עושה בין סמכות מהותית לסמכות פורמלית, ובעיקר להבין האם בכלל יש צורך פילוסופי במושג “סמכות פורמלית”, או שאפשר להעמיד הכול על סמכות מהותית בדרגות שונות.

אני מבין את ההבחנה הראשונית כך: סמכות מהותית היא מצב שבו אני מקבל את דבריו של אדם או מוסד מפני שאני מניח שהוא מבין יותר ממני, או שיש לו גישה טובה יותר לאמת. למשל רופא, מומחה, תלמיד חכם וכדומה. לעומת זאת סמכות פורמלית היא מצב שבו ההוראה מחייבת מפני שמי שנתן אותה מוסמך להורות, גם אם לדעתי הוא טועה. למשל בית דין, הכנסת, המדינה, או מוסד שהציבור קיבל על עצמו.

אבל כאן בדיוק מתחיל הקושי שלי. לכאורה גם סמכות פורמלית נשענת בסוף על שיקול מהותי. למשל, אם אני מקבל על עצמי את סמכות המדינה, זה מפני שאני חושב שיש צורך במערכת ציבורית, מפני שאנרכיה היא דבר רע, מפני שהמחוקק או המערכת רואים תמונה רחבה יותר ממני, ומפני שבתחום ציבורי אדם פרטי אינו יכול לשקול הכול לבד. אם כך, מדוע לא לומר שאין כאן “סמכות פורמלית” כקטגוריה עצמאית, אלא רק סמכות מהותית מסדר גבוה יותר?

אפשר היה לענות שההבדל הוא שבסמכות פורמלית אני מחויב גם כשאני חושב שההוראה שגויה, ואילו בסמכות מהותית אם אני משתכנע שהמומחה טועה, אין לי סיבה לקבל את דבריו. אבל תשובה זו עדיין נראית לי מתארת את התוצאה ולא מצדיקה קטגוריה חדשה. הרי גם במקרה של המדינה, אפשר לומר שאני ממשיך לציית גם כשאיני מבין את החוק לא מפני שיש כאן “סמכות פורמלית”, אלא מפני שאני סומך על המערכת ברמה גבוהה יותר: אני מניח שאולי איני רואה את התמונה הכללית, או שאם כל אחד יכריע לבד תיווצר אנרכיה. כלומר גם כאן מדובר בסוף בשיקול מהותי, רק רחב יותר.

אפשר היה להציע תשובה נוספת: יש מקרים שבהם הסמכות אינה רק מגלה אמת אלא יוצרת נורמה, למשל חוקי תנועה, שיעורי מס, סדרי דין, קבלת בורר, קבלת הציבור את התלמוד וכדומה. אבל גם כאן איני בטוח שצריך לדבר על “סמכות פורמלית”. אולי גם את זה אפשר להסביר כך: יש שיקולים מוסריים ומהותיים לקיים מערכות כאלה, כי אחרת לא תהיה אפשרות לחיים משותפים, לא יהיה אמון, לא תהיה יציבות, ולא יהיה מנגנון הכרעה. כלומר גם החובה לקיים את פסק הבורר או את החוק נובעת משיקולים מהותיים: הגינות, מניעת נזק, עמידה בציפיות, אמון ציבורי, וסדר חברתי.

לכן אני נוטה לומר עמדה רדוקטיבית יותר: אין באמת דבר כזה סמכות פורמלית כמקור חיוב עצמאי. יש רק שיקולי אמת, מוסר, תועלת, מומחיות, אמון, יציבות חברתית, והסתברות שאני טועה. לפעמים השיקולים הללו חזקים מאוד, עד כדי כך שבפועל נכון לציית גם כאשר איני מבין את ההוראה או אפילו כאשר היא נראית לי לא מוצלחת. אבל עדיין אין כאן “חובה מפני שהסמכות אמרה”, אלא חובה מפני שיש שיקולים מהותיים חזקים לציית למערכת.

לפי זה, כשאומרים “החוק מחייב מפני שהוא חוק”, או “הבורר מחייב מפני שקיבלתי אותו”, או “התלמוד מחייב מפני שהציבור קיבל אותו”, אני הייתי מפרש זאת לא כחיוב פורמלי עצמאי, אלא כקיצור לשורה של שיקולים מהותיים: קיבלתי מערכת כי יש טעמים טובים לקבל אותה; הפרת ההתחייבות פוגעת באמון; הציבור אינו יכול להתנהל בלי הכרעה משותפת; האדם הפרטי אינו יכול להחליף את המערכת; וכן הלאה.

ניסו להסביר לי שהמחיר של תפיסה כזאת הוא שאז “קיבלתי על עצמי” כבר לא יוצר חיוב עצמאי. למשל, אם קיבלתי בורר והוא פסק נגדי, ולדעתי הוא בוודאות טעה, אז לפי התפיסה שלי הפסק אינו מחייב מצד עצם קבלתו, אלא רק אם יש עדיין שיקולים מהותיים לקבל אותו — כגון מניעת מריבה, שמירה על אמון, עמידה בהתחייבות, מניעת אנרכיה וכדומה. ואם במקרה מסוים כל השיקולים הללו לא קיימים או חלשים, אז באמת לא תהיה חובה עצמאית לקבל את הפסק. באופן דומה, חוק מדינה לא יחייב רק מפני שהוא חוק, אלא רק מפני שיש סיבות מוסריות או ציבוריות לציית לחוק. אם חוק מסוים נראה לי מטופש לגמרי, ואין בו נזק לאחרים, ואין בו פגיעה ממשית בסדר הציבורי, ייתכן שלא אראה בעיה מהותית לעבור עליו.

אני מבין שזה מחיר של העמדה, אבל איני רואה בזה בהכרח חוסר קוהרנטיות. אדרבה, אולי זו התמונה הנכונה: אין חובה שנוצרת “פורמלית” מעצם העובדה שמישהו הוסמך, אלא רק חובות שנוצרות משיקולים מהותיים סביב ההסמכה, הקבלה, האמון, ההסתמכות, והצורך הציבורי. לכן “סמכות פורמלית” נראית לי אולי כמו שם אחר לאוסף של שיקולים מהותיים מסדר שני, ולא כמו מקור חיוב עצמאי.

השאלה שלי היא האם הרב חושב שהתפיסה הזאת קוהרנטית. אם לא — איפה בדיוק הכשל? האם יש דוגמה שמראה שאי אפשר להסביר את החיוב בלי להניח סמכות פורמלית ממש? ואם כן — האם הרב יסכים שלפי תפיסה כזאת באמת אין מובן עצמאי ל”חוק מחייב מפני שהוא חוק”, “קבלת הציבור מחייבת מפני שהציבור קיבל”, או “בורר מחייב מפני שקיבלתי אותו”, אלא הכול חוזר לשיקולי תוכן, מוסר ותועלת?

במילים אחרות: האם סמכות פורמלית היא באמת קטגוריה נורמטיבית עצמאית, או שהיא רק דרך נוחה לתאר סמכות מהותית רחבה/גבוהה יותר, שבה אני נותן משקל גדול מאוד למערכת, למומחיותה, לצורך הציבורי בה, ולהשלכות של אי־ציות?

תודה רבה.


לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם

Subscribe to get the latest posts sent to your email.

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 2 ימים

ביסודה של סמכות כלשהי יושב עיקרון שבעצמו אינו מוסבר. אתה מניח שהחובה לציית לחוק מבוססת על עקרונות אחרים. אני טוען את זה גופא, שזה לא נכון. יש חובה מעצם העובדה שזה החוק. יתר על כן, אני טוען שכל מערכת בסוף מתחילה בעיקרון פורמלי ולא מהותי. אחרת העיקרון שמנמק את תוקף החובה בעצמו דורש הנמקה בסוף תצטרך לסיים בעיקרון שלא עצמו אין הנמקה. לי זה אין בכלל מקום לסמכות, שהרי סמכות מהותית אינה באמת סמכות.

כל הרשימה שלך, שיקולי מוסר, תועלת, אמת וכו', כולם לא יכולים להסס סמכות כלל. מה סמכותו של המוסר? כי הוא מחייב פורמלית. זה שהוא מועיל או שיש לו תוצאות כאלה או אחרות לא יוצר חובה.


לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם

Subscribe to get the latest posts sent to your email.

יעקב הגיב לפני יום 1

זו הנקודה שעמדה ביסוד הדיון שלי עם הרב מיכי בעבר:
https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%95-%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8/

נוחי הגיב לפני יום 1

תודה רבה על התגובה,

אני חושב שהנקודה שעדיין לא ברורה לי היא המעבר מעיקרון ראשוני בלתי־מנומק ל“סמכות פורמלית”.

אני מסכים שבסוף כל מערכת מגיעה לאקסיומה כלשהי, שאינה מוסברת על ידי משהו קודם. אבל למה לומר שהאקסיומה הזאת היא פורמלית? בעיניי היא יכולה להיות מהותית: יש משהו טוב/ראוי אינהרנטית, ואני מכריע – גם אם איני יודע להסביר את זה עד הסוף – ללכת אחריו, כי כך נראה לי נכון.

כלומר, גם ביחס למוסר איני חושב שאני מציית לו כי יש לו “סמכות פורמלית”, אלא מפני שאני מזהה משהו כטוב ומחייב. יש כאן הכרעה ראשונית שלי, או הכרה ראשונית שלי, אבל לא ברור לי למה לקרוא לזה סמכות פורמלית.

בזה אני מזדהה עם מה שיעקב כתב בדיון שצורף: כדי להיות מחויב לישות כלשהי, צריך סיבה או ערך שמחייב לציית לה. הישות כשלעצמה לא נראית לי מקור חיוב. לכן גם בכנסת, למשל, איני מחויב אליה מפני שהיא “הכנסת”, אלא מפני שיש ערכים שנותנים לה תוקף: שלטון העם, דמוקרטיה, הסכמה חברתית, מניעת אנרכיה וכדומה.

לכן נראה לי שגם אם בפועל יש סמכות פורמלית בתוך המערכת – חוק, בית דין, בורר, מדינה – המקור הראשוני שלה אינו פורמלי אלא מהותי. הערך נותן תוקף למערכת, ולא המערכת נותנת תוקף לערך.

לכן השאלה שלי היא כזאת: האם כשאתה אומר שהמוסר “מחייב פורמלית”, כוונתך רק שהוא עיקרון ראשוני שלא מוסבר על ידי עיקרון קודם? אם כן, אולי אני מסכים, אבל זה לא אותו מובן של סמכות פורמלית כמו מדינה או בית דין.

אבל אם כוונתך שיש מקור חיוב פורמלי ממש, שאינו ניתן לרדוקציה לטוב, מוסר, אמת, התחייבות, תועלת או הכרה פנימית במה שראוי – איני מבין מה מכריח להניח אותו.

בקיצור: אני לא כופר בכך שיש הכרעה ראשונית בלתי־מנומקת לגמרי. להפך, אני חושב שיש הכרעה כזאת: אני מזהה משהו כטוב/ראוי, ובוחר ללכת אחריו. אבל איני מבין מדוע זה מוכיח סמכות פורמלית, ולא פשוט אקסיומה מהותית ראשונית.

מיכי צוות הגיב לפני יום 1

האקסיומה הראשונית שביסוד המוסר אינה זה שכך טוב לנהוג. עדיין יש לענות על השאלה מדוע הטוב מחייב?, ועל כך יש שתי אפשרויות: 1. הוא לא מחייב. אני בוחר לנהוג כך כי בא לי. זה לא מוסר אלא גחמה. 2. הוא מחייב מעצם היותו מוסר. לא בגלל תוצאות ולא בגלל סיבות. זו סמכות פורמלית. לכן בטור 456 טענתי שאלוהים חייב להיות ברקע. ובטור 457 הסברתי את ההבדל בין הקביעה שמשהו מוסרי, שאליה גם אלוהים כפוף, לבין התוקף המחייב של המוסר שמבוסס על צו אלוהי.

השאר תגובה

Back to top button
הירשם לעדכונים על תגובות חדשות בדף זה