האם יתכן מוסר מחייב

איו עוד דרך להגיע לחיוב מתוקף סמכות?
כי לי לדוגמא אין אינטואיציה כזאת והיא נראית לי מוטעית.

קשה להתווכח על אינטואיציות. אבל גם אם אין לך אינטואיציה בדבר חובה לציית לאלוהים, עדיין אין דרך אחרת ליצור מחויבות. אז לכל היותר לדעתך אין כלל מחויבות בעולם.

שלום הרב, תודה על התשובה המנומקת.
כמדומני שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתך. אתה טוען כי החובה לציית לאלהים מובנת מאליה, אבל כך בדיוק טוען דוד אנוך לגבי חובות מוסריות. כולנו חשים שלרצוח זה מעשה פגום שנוגד את אידיאת הטוב, ולכן אסור לרצוח. מה הפגם בטיעון הזה ובמה הוא שונה מהטענה לפיה אסור לרצוח כי אלהים אמר? האינטואיציה המוסרית שלי מגלה לי שרצח הוא מעשה פסול ונתינת צדקה היא מעשה ראוי, ומכאן אני מסיק שרצח הוא אכן פסול ונתינת צדקה היא מעשה מבורך וראוי. מה הבעיה בהיסק הזה?
אתה כמובן צודק בכך שלכל שרשרת נימוקים והסברים צריך להיות סוף, משום שאחרת נגיע לכשל רקורסיבי. רק שאני לא מצליח להבין מדוע עצירת השרשרת בציווי אלוהי מהווה הסבר מנומק ומשכנע יותר מאשר עצירתה בעובדות אתיות שמחייבות אותנו מתוקף היותן אמירות על הראוי והמגונה.
גם אם נניח שיש גורם טרנצנדנטי אשר ציוונו לעשות הישר והטוב, נשאלת השאלה – מדוע מוטלת עליי החובה לציית לאותו גורם?
לשיטתך כפי שאני מבין אותה, החובה הזו מובנת מאליה. אך האם לא מדובר בהנחת המבוקש? האם אתה לא פשוט מניח שאלהים הוא ישות שציוויה מחייבים בעוד שאידיאת הטוב איננה כזאת?
בנוסף לכך, ראיתי שהוספת גם את הטענה שאומרת שבעולם מטריאליסטי לחלוטין, אין מקום לתפיסה של מוסר מחייב. אבל זו איננה הטענה. הטענה היא שבני אדם הם אכן יצור מיוחד (עם מימד רוחני שמבדיל אותם משאר הדברים), והמוסר מחייב אותנו לנהוג כלפיהם בצורה מסוימת. מה הבעיה בטענה הזו? גם בתורה נכתב – שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם. כלומר – החובה המוסרית מתבססת על מהות האדם ועל היותו נברא בצלם.
סליחה על האורך, אך מקווה שהצלחתי להבהיר את הקושי ואת השאלה.

האינטואיציה של אנוך לזה שיש מוסר מחייב מקובלת עליי. אני רק טוען שביסודה מונחת אמונה מובלעת באלוהים. הוא לא מודע לאמונתו, ולכן חושב שיש לו אינטואיציה שיש חיובי מוסר גם עולם אתאיסטי. אבל זה בעייתי מושגית.
יש הבדל גדול בין זה לבין האינטואיציה שאני מדבר עליה. כאשר יש לי שאלה מדוע משהו נכון אני יכול לבסס זאת על אינטואיציה. כשיש לי קושיא על טענה, האינטואיציה אינה יכולה להיות תשובה לזה. כשאני מעלה את הטענה "יש יותר טוב לב אצל בני אדם מאשר מים באוקיינוס ההודי", אני לא יכול לומר שיש לי אינטואיציה שהטענה הזאת נכונה, שכן הטענה הזאת בעייתית ברמה המושגית. כך גם הטענה שיש מחויבות ללא אלוהים. לעומת זאת, הטענה שיש חובה לציית לצו האלוהים אינה מופרכת. זו לא סתירה ולא קושיא אלא רק שאלה: מדוע זה נכון? והתשובה כי אינטואיטיבית ברור לי שזה נכון.

למה זה שאני מרגיש שמעשה מסוים הוא רע אומר שיש מי שציווה לא לעשות אותו? גם אם נניח שצריך אלהים כלשהו על מנת לתת תוקף למוסר – כיצד בדיוק זה הופך אותו לקיים? מדוע העובדה שברור לי אינטואיטיבית שלרצוח זה מעשה רע אומרת שקיימת ישות טרנצנדנטית שאסרה עליי לרצוח?
לא הבנתי איך קיומו של אלהים נגזר מהמצפון המוסרי שלי, אפילו אם אני מקבל את שיטתך שקיומו נדרש כדי לתת תוקף לחובות מוסריות.

כיוון שאין דבר כזה "רע" בלי שיש מקור סמכות שמחייב לעשות כך ולא אחרת. לכן התחושה שמשהו רע יכולה להתפרש רק באחת משתי צורות: א. יש מקור סמכות. ב. התחושה היא אשליה וזה לא באמת רע.
שאלתך מדוע טיעון כזה אינו פרגמטיזם (הכפפת המצוי לראוי), נוגעת בליבת מה שכיניתי "טיעונים תיאולוגיים". קשה לפרט כאן, ועל כך אפנה אותך למצוי הראשון בשיחה הרביעית.