האם מותר (ואפילו חובה) להיות אגואיסט?

שלום לכבוד הרב,

רציתי לשאול את דעתך על הביקורת של איין ראנד נגד האלטרואיזם, ועל ה"אגואיזם הרציונלי" שהיא הציעה כחלופה (בספרה "מעלת האנוכיות").

ראנד טענה שהאלטרואיזם הוא הרסני מפני שהוא דורש מהאדם להקריב את עצמו ואת אושרו למען אחרים, מה שמייצר תרבות של תלות וניצול ומוחק את חירות הפרט. לשיטתה, השאיפה של האדם לאושרו ולאינטרס העצמי שלו היא היא האידיאל המוסרי העליון.

הייתי שמח לשמוע את נקודת מבטך על דבריה.

א. מבחינה פילוסופית. האם הניתוח שלה נכון? האם דאגה לזולת באמת פוגעת בהכרח באוטונומיה של האדם ויוצרת ניצול, או שמא ראנד מציגה כאן דיכוטומיה כוזבת בין אגואיזם קיצוני להקרבה עצמית מוחלטת?

ב. מבחינת מהות המוסר. האם "אגואיזם רציונלי" יכול בכלל להיחשב כמערכת מוסרית מחייבת, או שעצם המושג מוסר מחייב יציאה מעצמי והתחשבות באחר?

ג. והכי חשוב – מבחינת היהדות. איך הגישה הזו מסתדרת עם התורה? מצד אחד יש לנו "ואהבת לרעך כמוך" וערכי חסד קולקטיביים כמו גמילות חסדים, כל ישראל ערבים זה לזה ועוד, ומצד שני עקרונות כמו "חייך קודמים" או "אם אין אני לי מי לי" ששמים במרכז את אחריות הפרט.

בברכה ובהערכה רבה