הוצאה להורג של מעוברת
משנה בערכין ז ע"א: "האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד האשה שישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד"
רש"י שם – מתני' אין ממתינין לה עד שתלד – אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא הוא:
לפי ההגיון הזה למה אסור להפיל כל עוד לא התחילה הלידה? הרי האישה והולד גוף אחד ו"זכות האישה על גופה"..
זו באמת הלכה תמוהה בעיניי זה מכבר. אני חושב שברקע עומדת ההנחה שאסור לדחות הוצאה להורג של אדם, ובלי זה ודאי לא היו הורגים סתם את העובר. ומכאן שבהפלה שאין צורך אחר בהמתת העובר יש איסור לעשות כן גם אם רואים אותו כגוף אחד עמה. מעבר לזה, העובדה שהם נחשבים כגוף אחד לעניין זה לא אומרת שהם גוף אחד לכל דבר ועניין. ועוד יש לזכור שההלכה אוסרת עלינו גם דברים שברשותנו. גם הבית שלי הוא ברשותי וזכותי עליו, ובכל זאת ההלכה מחייבת אותי לשים מעקה ומזוזה ולא לאכול חזיר שברשותי וכדומה. ובכלל, הרי אפילו לגבי עצמי אין לי זכות להרוג את עצמי, אז למה שתהיה לי זכות להרוג את העובר גם אם הוא חלק ממני? לא דיינו שכל שוטי העולם משתמשים כלאחר יד בפתגם המטופש של זכות האישה על גופה, עד שנאמץ אותו גם להלכה?!
אני מסכים עם כבוד הרב שההלכה תמוהה קצת.
בכל אופן בנוגע לשאלת השואל הדבר חלוק, שהסברא שם הוא שכיון שעיקר חיות הולד הוא מכח האם, 'ועובר ירך אמו', הרי כיון שדין האשה למות וחיותה הופסקה, הרי ממילא נפסקה חיותו של הולד.
אבל מה הקשר מכח זה להתיר לאשה להרוג את הולד ולהפסיק את חיותו, ולהשאיר את עצמה בחיים?
[השאלה הוא אם מותר לה להתאבד יחד איתו..]
שלום אבי.
הטענה הראשונה שלך תמוהה, כי פורמליסטיות כזאת לא מספקת במישור המוסרי. הטענה השנייה היא אחד הדברים שכתבתי בעצמי. למעט העובדה שאיני רואה שום צד להתיר לה להתאבד יחד איתו.
מה השאלה הגמ' לומדת זאת מהפסוק "ומתו גם שניהם" שמ"גם" מרבים גם את הוולד
מ"מ רואים מהגמ' שם שלעובר יש רק דיני ממונות ואין עליו איסור של רצח
האם אי אפשר להבין שאם החיות שלו תלוי בחיות שלה, ועל שלה יש דין להמית שממילא נאבדת חיותו?
ודאי שחיותו תסתיים עובדתית. השאלה מה ההצדקה המוסרית לזה
בס"ד י"ט בכסלו פ"ג
אף שיש ערך לחיי עובר, הרי שחייו נדחים מפני נפשו של אדם שיצא לאויר העולם. אולי כאן הלכה התורה צעד נוסף, ודחתה את חיי העובר משום עינוי דינה של אמו.
בברכה, ירון פיש"ל אורדנר
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer