"הורדת אידאה', ועתה קל להבין…

מה שלומך?
בהקשר לפרשתנו נזכרתי שידועה השאלה מה הדגש שיש אודות מסירות-הנפש של אברהם אבינו, שכן היו רבים טובים שמסרו את נפשם. לתהייה זו ניתנו מספר תשובות, כאשר ווארט ידוע אומר שאברהם אבינו היה הראשון, וכיון שכך הרי שהוא 'פתח את הצינור', ומאז תופעה של מסירות נפש נעשית לקלה יותר.
את משמעות הקביעה של 'פתיחת הצינור', ניתן להבין בלפחות שני דרכים: (א) מרץ וזרז פסיכולוגי – כיון שהיסטורית היה אחד שכבר מסר את נפשו, הרי שאני 'בחברה טובה', ופעולה זו קלה יותר. (ב) בצורה מטאפיזית – אברהם אבינו הוריד לכאן למטה, לעולם שלנו, את האידאה של 'מסירות הנפש', ולכן, עתה זה בנקל יותר. אצל אברהם זה היה חידוש 'יש מאין', ואילו עתה זה 'יש-מיש', ולכן זה קל יותר.
לכיוון מטאפיזי זה, לכאורה ניתן להביא סימוכים שונים. וכך, מסופר – ויש לזה מספר מקורות –  על רבי יוסף קארו שעמל רבות על חידוש מסוים, והנה כעבור זמן שמע שני אנשים יחסית פשוטים אומרים בפשיטות את חידושו, וההסבר לכך הוא שלאחר שהוא 'הוריד' את החידוש, עתה נקל יותר לחדש זאת [ונדמה לי שבספרך 'את אשר ישנו' הזכרת כעין זאת את דברי הרשב"א בקשר לידיעה הפניני].
ברצוני לשאול: עתה מקבל תזה זו? בין אם כן ובין אם לא, יש לך אולי נימוק טוב או אולי איזה פשר דרכו אוכל להבין מעט יותר את הכיון המטאפיזי הזה? על פניו הדברים נראים לי מחוסרי היגיון וללא כל טעם ממשי משכנע (וגם טעם לא משכנע – לא מצאתי). אולי יש איזה אינטואיציה עליה הוא יושב? אם-כן מהי? אשמח לכל כיוון אפשרי בביאור 'הורדה' מטאפיזית זאת [ואולי תהיה הראשון שתוריד מטאפיזית את התובנה היושבת בכיון מטאפיזי זו, ואז אוכל בפשיטות להבין… :-)].
בברכה,