היתר מכירה

שואל:

אני מקבל את העמדה, רק כמה שאלות כדי להבין יותר טוב, לגבי מה שאמרת שהחקלאי יאבד את לקוחותיו, האם לא ניתן לטעון אותו דבר לגבי בעל עסק או מפעל שומר שבת? כלומר, גם אם החקלאי יאבד את לקוחותיו, האם זה מספיק חמור כדי להתיר את איסור שמיטה?
כמו כן כתבת שהפתרון החרדי אינו ישים לימינו, האם התכוונת שהוא היה ישים רק בימי קדם (נניח ימי בית ראשון ושני?).
כמו כן ממה שאני מכיר לגבי העמדה החרדית, שבניגוד למכירת חמץ, שבה אין בעיה לצד המוכר שהעסקה תתבצע, במכירת קרקעות המדינה, אם הצד הנוכרי ידרוש את כל קרקעות המדינה, הרי שהמדינה לא תסכים למסור את כל אדמותיה החקלאיות לגורמים זרים, ולכן, הם רואים במכירה מעין "עבודה בעיניים", בניגוד למכירת חמץ ששם אין בעיה למכור את כל החמץ של המדינה.
בנוסף, על פניו, נשמע לי שמכירת קרקע לערבי יותר קרובה לאיסור לא תחנם מאשר מתן פרנסה לגוי באשר הוא יושב. שהרי אין איסור לקנות או למכור לערבי דבר סחורה כלשהי מתוך חשש שזה יחזק את אחיזתו בקרקע ומתוך כך תעבור על לא תחנם.
בנוסף, האם לא יוצא מזה שניתן למעשה לבטל את מצוות שמיטה לחלוטין על ידי המכירה, ובכך לעקור מצווה מהתורה?
———————————————————————————————————————-
הרב:
זה לא מתיר איסור שמיטה אלא מתיר הערמה על איסור שמיטה. בשבת איני מכיר דרך להערים, ואם היתה דרך כזאת אז במקום הפסד זה מותר.
הפתרון החרדי לקנות מגויים לא היה רלוונטי בימי קדם כי אז היתה הבטחה של התורה שבשנה השישית יהיה פי 2 יבול. בימינו ששביעית לא דאורייתא אין הבטחה.
המכירה אינה מכירה רגילה של קרקע. והשאלה האם מדובר בעבודה בעיניים מוצאת את פתרונה בדרך המכירה. אם זה תקף חוקית זו מכירה תקפה וזהו. ובכלל לא משנה מה חושבים אנשים כאלה או אחרים. מבחינת הכוונות, גם בחמץ הכוונות אינן שונות. כולם רואים זאת כ"טקס מכירת חמץ".
לא מוכרים לו קרקע ממש.
אכן, זה החשש האמיתי. אבל כאמור אין מצוות שמיטה בזמה"ז, וזה דרבנן או מנהג. כך שבכל אופן זה מבוטל.
———————————————————————————————————————-
שואל:
חבר שלי הקשה עלי קושיה לגבי תקפות המכירה. מצד אחד טענת שלא מוכרים לגוי את הקרקע ממש (ולכן לא עוברים על לא תחנם) , ומצד שני טענת שהמכירה תקפה מבחינה הלכתית והיא לא בגדר מכירה פיקטיבית (ולכן לא עוברים על איסורי שביעית) . יש פה מעין סתירה, לא?
———————————————————————————————————————-
הרב:
לא הבנתי את השאלה. מוכרים, אבל לא את גוף הקרקע לגמרי. אבל מה שמוכרים מכור, כלומר המכירה הזאת תקפה על פי ההלכה והחוק. למשל, אם אני מוכר רק גוף הקרקע לפירות ולא את הגוף עצמו, וכי אי אפשר שמכירה כזאת תהיה תקפה?
אם רצונך להעמיק בזה, יש קרוא חומר על האופן בו מוכרים. אני גם לא מעורה בפרטים. בטוח יש באינטרנט הרבה חומר.

למיטב היכרותי עם המגזר החרדי, אלה מסוג ה'הארדקור' לא אוכלים לא חמץ שנמכר ולא היתר מכירה. שנית, אם אתה מודה שאינך מעורה בפרטים, אולי גם אי אפשר לפסוק נחרצות בנושא? (וגם לקבוע בלעג שאלו שטויות חרדיות). אולי אם תעמיק תגלה שלרוב זה נעשה לא על פי הדקדוק ההלכתי הנכון?

ברור, אבל מתירים לבעלי עסקים למכור את חמצם (ואז באופן שסותר את הצו הקטגורי ואת ההיגיון לא צורכים את זה).
לא צריך שום בקיאות בפרטים המעשיים כדי לקבוע את מה שקבעתי.

האם אתה טוען שדעת החזו"א לשלילת היתר המכירה נובעת מאי אכפתיות?