הכרת התחושה

מה הכשל בקוגיטו?
מעניין

אין כאן המקום להרחיב, אבל בקצרה.
עיקרו של הקוגיטו אינו ההיסק מההנחה "אני חושב" למסקנה "אני קיים". את זה ניתן לעשות גם על בסיס ההנחה "אני הולך" או "אני אוהב". יסודו הוא שההנחה "אני חושב" היא הכרחית מתוך עצמה (היפוכה מוביל לסתירה). ואם ההנחה הכרחית אז המסקנה שעולה ממנה גם היא הכרחית. ובזה הקוגיטו שונה מאני הולך משמע אני קיים, כי אני הולך אינו הכרחי ולכן המסקנה שאמנם נובעת ממנו אינה הכרחית.
אמנם אני הולך או אוהב הוא טענה נכונה כשלעצמה, אבל היא תוצאה של תצפית ולא טענה הכרחית מחמת עצמה. דקרט חיפש טיעון שיוכיח טענה עובדתית (אני קיים) ללא צורך בתצפית אלא באופן שמוכרח מתוך עצמו (אפריורית).
צריך להבין שמטרתו של דקרט לא הייתה להוכיח את קיומו של האדם אלא להראות שיש אפשרות לרציונליזם, כלומר למסקנות עובדתיות שנגזרות מטיעון לוגי טהור.
כעת נתבונן מדוע "אני חושב" הוא הכרחי? אפר להעלות שתי אפשרויות: 1. מפני שהיפוכו "אני לא חושב" גם הוא מחשבה. אני חושב שאיני חושב. 2. מפני שהעיסוק בקוגיטו עצמו (העלאתו על הדעת) הוא מחשבה.
אפשרות 2 לא מועילה כי היא בעצם תוצאה של תצפית על עצמי: אני עוסק בקוגיטו. ובזה אין הבדל מול "אני הולך" ואף שזה נכון אין כאן הכרח. כאמור, לא זו הייתה מטרתו בטיעון הזה.
אפשרות 1 מערבבת בין מישורים: אם איני חושב אין פירושו בהכרח שאני חושב שאיני חושב אלא שפשוט איני חושב (למשל גם אם איני קיים נכון לומר שאיני חושב). זו לא מחשבה אחרת אלא אין כאן מי שחושב בכלל. ואם תיזקק לעובדה שהוא באמת חושב – חזרנו לטענה שיסודה אמפירי, ושוב זה לא מה שדקרט רצה.

אבל סוף סוף נשמע מדבריך, שעדיין הקוגיטו מוכיח שקיים "משהו". רק זה לא מה שדקארט ניסה לטעון. כי גם אם החוויה מרמה אותי עדיין קיים אני שירמו אותה.

אז הקוגיטו שטוען שקיים "משהו" עדיין עומד בפני ביקורות רק לא ע"י הרציונליזם הצרוף. כי אף אם נטען שכל הידיעה שאני חושב מגיעה בצורה אמפירית עדיין היא מגיעה אלי אף אם בדרך מרומה.
כך שלפחות יש לנו דבר אחד יציב בחיים – אני קיים 🙂

הכרת החוויה נעשית מתוך החוויה [הכרה ישירה] או שהיא נעשית כתוצאה לתגובה של החוויה?
לפי האופציה הראשונה יוצא מעין פרדוקסאליות שכן החוויה יודעת את עצמה, והנושא הפך למושא, אמנם לפי האופציה השנייה יוצא שאין יחס שההכרה מגיעה רק אחרי הפעולה [דטרמניסטיות]?
תודה.

קורדיאל, לא הבנתי. אם אתה מאמין לתצפיות שלך, אז בשביל מה כל הטיעון? וכי יש לך ספק שאתה קיים? אתה חווה את עצמך ולכן אתה קיים. אתה הולך ולכן אתה קיים. אתה יושב ולכן אתה קיים. הרי הסברתי מדוע כל זה לא מציל את הקוגיטו.

אביה, בהבחנה הזאת עוסק רון אהרוני. קחנו משם ומהטורים הנ"ל שלי.

אף אם אני לא מאמין לאף חוויה שלי אני עדיין מחויב להאמין שאני קיים, אף אם “אני לא חושב” גם זה הוא מחשבה שאני חושב שאיני חושב.
אז נכון שזה מגיע בצורה אמפירית אך גם הספקן חייב להודות שהוא עצמו לפחות קיים אף אם החושים מתעתעים בו.

אני טוען שהטיעון הוא תקף גם לספקן. כי אף הטענה שאני לא חושב גוררת מאחוריה מחשבה.
ככה שהטיעון תקף גם לספקן להאמין שהוא קיים.