הלכה ואגדה

מקובלנו מן הטרילוגיה ומהאתר, שדעת הרב שאי אפשר באמת "ללמוד" אגדה או תנ"ך במובן של לקבל מהם הוראות או רעיונות שלא היו אצלנו מראש.
זאת לעומת ההלכה, שלה מבנה תכני אובייקטיבי, והטקסטים במסגרתה אכן מכילים טענות נורמטיביות שיכולות לשנות עבורנו (כלומר שנהיה חייבים לקבל בתור "מה שהטקסט אומר" גם אם זה לא מסתדר לנו עם השאר).
אני נותן דוגמא ממסכת נידה שיש בה מעין "עירוב רשויות", ממסכת נידה דף מה: 
במשנה נאמר שילדה נדריה נבדקין מגיל 11, וילד מגיל 12.
ובגמרא, שזו דעת רבי, אך ר"ש בן אלעזר חולק עליו וסובר שהפוך – ילד מגיל 11 וילדה מגיל 12.
שואלת הגמרא "מ"ט דרבי, דכתיב "ויבן ה' אלהים את הצלע" – מלמד שניתנה באישה בינה יתרה יותר מבאיש. ואידך מבעיא ליה לכדריש לקיש, דאמר ריש לקיש…ויבן ה' אלהים את הצלע…מלמד שקלעה הקב"ה לחוהו והביאה אצל אדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא".
רואים כאן שאת ה"דין וחשבון" שחייב כל צד לתת בדיון הלכתי (שהוא, אם הבנתי נכון מדבריך, אחד העמודים ההופכים את הדיון ההלכתי ל"אמיתי" יותר מדיון בתנ"ך או באגדה), אפשר לתת גם בצורה אגדית לחלוטין, ולפרש את הפסוק כטוען טענת עובדה ולא טענה נורמטיבית.
יש עוד מקרים כמו הסוגיא הזו (בהם בפינג-פונג של "איך כל אחד דורש" מישהו עובר לדרשה אגדית), ולכאורה זה מראה שחז"ל תפסו גם את האגדה כלימוד רציני.
אני מוסיף לכך שלעתים קרובות ישנם דיונים מעין-הלכתיים גם בנושאי אגדה (למשל הדיון הארוך בסנהדרין אם הגאולה תלויה בתשובה, או הדיון בראש השנה מתי נברא העולם).
יחדדנו רבנו בנושא – האמנם ישנו קו גבול מובהק כל כך בין התחומים, ואולי הסיבה שאגדה כל כך חמקמקה היא פשוט עמימות מושגית (פחות ברור על מה מדברים מאשר ב"שור", "בתולין" או "עינוניתא דוורדא"), אבל בהעמקה הראויה (או לפחות לו היו לנו את כל כלי הדרש של חז"ל) כן ניתן ללמוד ממנה תוכן?