המוסר כמטרת התורה

ברור שזו מטרה מוסרית. חברה מתוקנת גורמת לטוב ואושר – זה בדיוק מטרת המוסר. אם אתה שואל מה המטרה של המוסר ומתכוון שבהכרח יש לו מטרה חיצונית לו, אז אני טוען שהמוסר הוא ערך בפני עצמו. בדיוק כפי שאני אשאל על טענתך שמטרת המצוות היא "ערכים דתיים", מה המטרה של ערכים אלו, ותשובתך תהיה שהן מטרות ערכיות העומדות בפני עצמן ללא מטרה קודמת.

אני חושב שאתה צריך לקרוא שוב מה שכתבתי. המוסר הוא אמצעי ליצור חברה מתוקנת, ולכן הוא לא יכול להיות מטרת יצירת החברה עצמה. אתה מציע שהקב"ה רוצה מסיבה כלשהי שתהיה כאן חברה ושהיא תהיה מתוקנת. זו לא מטרה מוסרית. כשלא תהיה בכלל חברה זה לא פגם מוסרי.

אני לא מבין. הטענה שלי היא כזו:

מטרת הקב"ה היא לעשות כמה שיותר טוב (כדברי הרמח"ל: "תכלית הטוב להיטיב"). כעת עמדו בפניו שתי אפשרויות: האחת – לברוא עולם עם יצורים שיוכלו לזכות לאושר וטוב, והשנייה שלא לברוא עולם. מאחר וכאמור רצון הקב"ה הוא להיטיב, הוא העדיף כמובן לברוא את העולם תוך שהוא מצווה את הנבראים במצוות שיובילו לחברה מתוקנת שתספק כמה שיותר טוב ואושר וכך תתגשם באופן מיטבי מטרתו של הבורא – להיטיב.

אִילוּ הקב"ה היה בוחר שלא לברוא עולם, אמנם לא היה בכך פגם מוסרי במובן של גרימת סבל ורוע אקטיבי, אבל זה בהחלט מצב פחות מוסרי מהחלופה של בריאת העולם שכן בכך נמנע הטוב והאושר שהיו מושגים מבריאת העולם. כלומר, גם אם בהעדר העולם לא נגרם רוע, עדיין נמנע טוב שהיה יכול להתקיים. לכן ברור שהוא בחר לברוא את העולם והוא רוצה ומצפה שהוא יתנהל באופן מוסרי. אני לא רואה איפה הכשל בהסבר הזה.

התייאשתי.

חבל. אני חייב לציין שבאמת איני מבין את עמדתך. מה הבעיה לומר שהמטרה היא המוסר והמשמעות היא שהמטרה היא שתהיה חברה מתוקנת ומאושרת ולא שלא תהיה חברה כלל שאז אין זו מציאות מוסרית מושלמת.

בכל אופן תודה, אני מעריך את ההשקעה שלך במענה לשאלות באופן יומיומי.