המקיים מצווה
אתה אומר בעקבות הרמבם (הלכות מלכים פ״ח הי״א) שמי שמקיים מצווה מפני הכרע הדעת ולא מפני שמונה בהן הקב״ה הוא אמנם עשה מעשה טוב אבל לא מצווה.
ומאידך אתה כותב (תחילת מהלכים בין העומדים) שבכל מצווה יש שני דברים: ציווי ומהות.
א״כ למה לא להגיד שבנאדם דלעיל אמנם לא עשה מצווה כדבעי במלואה אבל עדיין בפועל הוא קיים את המהות של המצווה ?
ובכלל, נראה מאד סביר להגיד שלא איכפת לו להקב״ה למה אני מקיים את המצווה (מפני הציווי או הכרע הדעת), כל עוד שאני מקיים אותה ומטרתה נעשתה בעולם הקב״ה ייחשב לי את זה כמצווה, מה זה משנה (לו במיוחד) למה אני מקיים אותה ?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
1 Answers
לקיים את המהות בלי לציית לציווי, זה לא קרוי מצווה.
לכן מה שנלמד מסברא אינו דין דאורייתא כמו מצווה, אלא אם הסברא מפרשת ציווי קיים. סברא שמחדשת ציווי (כמו ברכת המזון לפניה), אינה דאורייתא במובן הזה. בדאורייתא המברך הוא אדם טוב ולא אדם שקיים מצווה. אחרי שרבנן תיקנו יש כאן מצווה דרבנן.
יש לקב"ה עניין שנקיים את המצוות מתוך מחויבות לציווי ולא רק בעצם העשייה. אם הוא היה רוצה את התוצאה בלבד, יכול היה לא לברוא אותנו עם בחירה ולתכנת אותנו לפעול כפי שהוא רוצה. בעצם היה יכול לעשות הכל בעצמו. חפש באתר 'שלימות והשתלמות' ו'עבודה צורך גבוה'.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer