העולם מתחזים לאינטלקטואלים, או: למה הפסקנו להעריך ידע?

שלום לכבוד הרב

ברצוני לשאול על יחס בין ידע ובקיאות לבין מתודות למדניות מופשטות, דרך שלוש נקודות מבט:

• ספר "ארחות צדיקים" (שער התורה): יוצא נגד הפלפול בדורו ומציין שחכמי צרפת (בעלי התוספות) פלפלו בהצלחה רק משום ש"לבם היה פתוח כאולם ותורתם אומנתם". ללא היקף ידע כמו שלהם, ה״פלפול״ הופך ל"בלבול" ומחטיא את האמת.
• רש"י (ברכות סג א): על דברי רבא "לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה" – מפרש רש"י: "שתוק והאזן לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך… ואחר כך כתתנה והקשה עליה". כלומר, יש סדר כרונולוגי הכרחי: קודם צבירת בסיס שגור, ורק אז פירוק אנליטי. וזו המלצה של רבא, שהיה עוקר הרים.
• החזון איש (מכתב הגר"ח גריינימן): מזהיר מפני מתן יתרון ל"סברא החיצונית" (מבנים מופשטים המולבשים מבחוץ) – שלא יתכן שתתאים לחכמת התורה משמיים – על פני "העמל בשקלא וטריא של הסוגיא ובחישוב נתינת טעם… ויישור ההדורים בסוגיא".

  [וז״ל: הרגשתי זה מכבר כי סטינו בדרכנו מן המקובל ממרן זללה"ה בעיקר הלימוד, בהיות המקובל כי העיקר הוא העמל בשקלא וטריא של הסוגיא ובחישוב נתינת טעם בבינה ואמיתות ההבנה נקבעת בלב רק ע"י יישור ההדורים בסוגיא באור הפנימי המתלוה אל אור השכל, והדבר מובלט בכל סימן וסימן בספרי מרן (=החזו״א) זללה"ה, וכהיום כמדומה שאנו נותנים יתרון רב לסברא החיצונית אשר לא יתכן שתתאים עם עדינות החכמה בת השמים. עכ"ל.]

  אם נקלף מהמקורות את ההקשר המוסרי (ביטול תורה), נשארנו עם עיקרון מתודי: כלי ניתוח מופשטים אינם עומדים בפני עצמם, אלא הם מתאימים אחרי היקף ידע גדול מאוד בפרט והעמל הבסיסי בטקסט בכלל.

  שאלותיי לרב:

  1. במישור העקרוני: האם הרב מסכים עם האבחנה הזו? האם יש פגם מתודי בבניית "סברות חיצוניות" ומבנים מושגיים (כגון הלמדנות הבריסקאית) כאשר הם אינם צומחים ישירות מתוך בקיאות רחבה או עמל מקומי בשקלא וטריא?
  2. במישור הפדגוגי: האם נכון לנקוט בגישה שקודם כל מקיפה חומר רב ומעמידה את הלומד כבקיא ("קטיל קניא באגמא"), ורק מאוחר יותר לעבור ל"ברק הלמדני", או שעדיף לעבור ישר לפיתוח היכולת העיונית כבר מתחילת הדרך וללא תשתית רחבה?