העוסק במצווה פטור מן המצווה
שלום הרב,
המשנה הראשונה בפרק מי שמתו אומרת לנו שהאונן פטור מן המצוות. לכאורה יכלנו ללמוד זאת כבר ממה שנאמר בפרק הראשון שבמסכת ברכות, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה ("בלכת דידך הוא דמחייבת"). ואז חשבתי שבלי המשנה על אונן, היתה הווה אמינא שרק מי שעוסק במצוות עשה פטור מן המצווה, קמ"ל שגם מי שעוסק בלאו שיש בו קום עשה (בל תלין), גם הוא פטור מן המצווה. ואם תאמר שניתן ללמוד אחד מהשני בקל וחומר, ניתן לענות שיש פירכא לשני הצדדים: מה לעשה שדוחה לאו, ומה ללאו שמחויב להקריב עבורו יותר מחומש ממונו. מה דעתך על הרעיון הזה?
ראשית, אני לא בטוח עד כמה צריך לעשות צריכותות בין משניות. מעבר לזה, הפטור בסוגיית מי שמתו הוא מפני טירדת מצוה, ובפשטות זה מפני שאינו יכול להתכוין ולא בגלל עוסק במצוה. אמנם החזו"א (טו, א) כתב שזה משום עוסק במצוה. ובפשטות מדובר במישהו שאינו עוסק במצוה אלא טרוד במצוה, ולכן לא קרב זה אל זה.
לעצם צריכותא שלך, אני לא מסכים. בשד"ח (מערכת עי"ן) מסביר את דברי הרמב"ן פ' יתרו שעשה חמור מלאו לגבי הקיום ולאו חמור מעשה לגבי הביטול. עשה דוחה לאו הוא בגלל השוואת ערכי הקיום, והוצאת הממון הלוא חמור כי כאן ההשוואה היא לגבי הביטול. אבל כאן הדיון הוא על דחיית מצווה מפני מצווה אחרת, והשאלה אינה של חומרה. מצוות עשה X דוחה עשה Y לא מפני שהיא חמורה אלא מפני שהיא הראשונה שבה הוא עוסק. ולר"ן שהדחייה היא גם כשאפשר לקיים שתיהן אז ודאי אין כאן בכלל עניין של דחייה.
גם עניין הטרוד במצווה פטור מן המצווה נאמר בפרק הקודם לגבי חתן שפטור מקריאת שמע. ואז גם לשיטתך ניתן לשאול עדיין, מאי אתא לאשמועינן, וניתן לענות שבא לרבות לאו שיש בו קום עשה לעניין טרוד במצווה פטור.
כאמור, לא עושים צריכותות בין סוגיות.
בהמשך לשאלה הזו, כתבת לעיל: "הפטור בסוגיית מי שמתו הוא מפני טירדת מצוה, ובפשטות זה מפני שאינו יכול להתכוין ולא בגלל עוסק במצוה".
אם כך, הפטור צריך להיות רק לגבי מצוות שבהם צריך כוונה מיוחדת (ק"ש, תפילה ותפילין) ולא שאר מצוות (ויש גם גרסה במשנה שמשמיטה את המילים "ומכל מצוות האמורות בתורה").
זה אולי נכון, אבל גם כוונה לצאת ידי חובה יכולה לדרוש ריכוז כלשהו.
אם כך, ניתן לפשוט מהמשנה הזאת שמצוות צריכות כוונה (ומזה שלא פושטים מכאן ישנה ראיה לכך שלא מדובר כאן על שאר מצוות).
לא בהכרח. הרי לכל הדעות מצוות צריכות כוונה, והמחלוקת היא רק האם זה מעכב. אם כן, יתכן שפטרו את האונן ממצוות כדי שלא ייטרד בניסיון לכוין (ודוק: לא מהחשש שמא לא יכוין) גם אם הכוונה אינה מעכבת.
אז שיפטרו אותו רק מהדרישה לכוון במצוות, למה צריך לפטור אותו ממעדה המצווה עצמו?
מעשה* המצווה
ייתכן שלא רצו לפטרו לכתחילה מהכוונה, כי אמנם היא לא מעכבת אבל לכתחילה כן צריך אותה. לא רוצים לפתוח פתח לכתחילאי שנותן לגיטימציה לביצוע בלי כוונה.
אני לא בסוגיא כעת, ואין לי זמן להיכנס אליה. ראה מה שמצאתי כאן:
https://dorshei.org/2018/08/09/%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%9F-%D7%A4%D7%98%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA/
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer