הפטישיזם של החופש

קראתי בעיון את המהלך שאתה מתווה במחברת "מדאיזם לתאיזם". אתה מבקש לבנות גשר של "שכל ישר" המבוסס על אינטואיציות מוסריות – ובראשן האנלוגיה בין הורים לבורא והכרת הטוב המתחייבת ממנה. אך נדמה לי שדווקא האינטואיציה המוסרית הזו אינה מובילה לגשר, אלא לתהום פעורה.
בוא נבחן את ה"מתנה" שאתה טוען שקיבלנו. אתה מניח שהחיים הם חסד אפריורי, אבל במציאות של עולם רווי חולי, עוני ואכזריות, הבאת יצור חושב לעולם ללא הסכמתו היא מהלך שמעלה שאלות מוסריות קשות. אדם מודע, הרואה את מגבלותיו ואת סבל העולם ובוחר שלא להביא ילד למציאות כזו, נתפס בעינינו כמי שנוהג באחריות ובענווה. לעומת זאת, הבורא שבנית במחברת נראה כהיפוכו הגמור: ישות שבראה עולם כואב בכפייה, רק כדי לספק תכלית שאינה ידועה לנו. האם זו "הטבה מוחלטת", או אגוצנטריות קוסמית?
אך הנקודה המטלטלת ביותר נוגעת למה שאתה מחשיב כיהלום שבכתר: חופש הבחירה
במחברתך, הבחירה החופשית היא ההצדקה לכל המבנה התאיסטי. אך נדמה שאלוהים בגרסה הזו הוא "פונדמנטליסט של חופש". הוא מקדש את המושג המופשט של ה"בחירה" באובססיביות כזו, שהוא מוכן להקריב למענה הכל: את גופם של חפים מפשע, את דמם של תינוקות ואת שפיותם של מעונים. הוא עומד מן הצד וצופה בילד אחד טובח באחר, רק כדי לא "לזהם" את האוטונומיה של הרוצח.
כאן מתרחש ההיפוך המצלצל: בעוד המוסר האנושי מורה לנו להגביל חופש כדי למנוע סבל, אלוהים שלך מקדש את החופש על פני החמלה. הוא מעדיף את ה"פרינציפ" של הבחירה על פני הזעקה של הקורבן. אם זוהי דמותו של ה"הורה" הקוסמי, האם האינטואיציה של "הכרת הטוב" עדיין תקפה? האם עלינו להכיר טובה לישות שסיכנה אותנו בקיום רווי סבל רק כדי לשמור על מודל מטאפיזי של בחירה חופשית?
מבחינתי, השכל הישר אינו מוביל לתאיזם שלך. הוא מוביל למסקנה שאם ישנו מתכנן, הוא פונדמנטליסט של אידיאות, ולא מקור של טוב. אולי עדיף להישאר בבונקר הנטורליסטי, שם הסבל הוא לפחות טעות סטטיסטית עיוורת, ולא החלטה אידיאולוגית אכזרית של "מחוקק" שבוחר לא להתערב.
אשמח להתייחסותך לפרדוקס המוסרי הזה.