הצדקת – חשיבה אינדוקטיבית וטיעונים חושפים

שלום הרב
נהניתי מאוד מספרך הראשון בטרילוגיה. אך נושא אחד משמעותי נותר לי לא בהיר: בראשית ספרך, ובכלל ביסוד שיטתך – אתה מוכיח שאינטואיציות, שהן דרך הכרה שאינה דרך תצפית ישירה, הן הבסיס לכל מדע וחשיבה רציונאלית. ולכן הן חלק אינטגרלי מן המרחב הרציונאלי.
מאידך, בעיסוקך בראיות התיאלוגיות מן האפיסטמולוגיה והמוסר, אתה טוען שלא ניתן גם להיות אתאיסט וגם לתת אמון באפיסטמולוגיה או בשיפוט המוסרי – ולהשאר רציונאלי. אך אינני מבין מדוע – והרי האמון באפיסטמולוגיה ובמוסר הן מן האינטואציות האנושיות הבסיסיות ביותר (לפחות במובן הגלוי או הסטטיסטי: כנראה יותר מן האמונה באלוקים). ואם כן, מדוע הן נצרכות בכלל להצדקה כדי להיות רציונאליות?
אמנם, נכון שאין משמעות (סבירה) למוסר ללא אלוקים, ולכן בהכרח אמונה במוסר משמעה אמונה בבורא. אך לגבי הטיעון מן האפיסטמולוגיה: אתאיסט יכול לטעון שהאינטואציה הבסיסית ביותר שלו נותנת בכך אמון, ועל אף שהסיכוי שבאופן מקרי יווצר עולם שניתן לתת בו אמון כזו הוא כמעט אפסי – הוא בכל זאת קיים לכו"ע, והאינטואיציה שלו מלמדת שבעולם שכזה מדובר כאן. מדוע הוא צריך להוסיף לכך הצדקה נוספת? אכן, ניתן לטעון שאם מדובר בעולם שכזה, הרי שסביר יותר שבראו אלוקים משנוצר במקרה – אך בכל חזרנו לטיעון מסיק (שאפשרי להתנגד לו על אף סבירותו) ולא לטיעון חושף.
 
בתודה,
אוריאל