הקוגיטו

("כל המביא דבר בשן אומרו…") ניטשה טוען שיכול להיות שמישהו חושב בשבילנו, ומציג את המחשבות לנו, ובמגביל מזרים לנו רגשות מתאימים, וכך יוצא ש'אני' קיים, אבל 'אני' לא חושב.
האם הרב מסכים שזה דוחה את ההכרחיות של המסקנה ש'אני' חושב?

לא הבנתי את הבלבול מוח הזה. "אנחנו" צופים במחשבות ולא חושבים? על מה הוא מערער? על ההנחה שאני חושב? אז מה הפלא שאינו מקבל את המסקנה?!

האם לדעת הרב ניתן לערער על ההנחה של אני חושב? כביכול כל החידוש בקוגיטו היה שאני חושב זה הנחה מוכרחת (כיוון שאני חושב משהו ולא משנה כביכול כמה אני אנסה לצמצם אותו עדיין ישאר סוג של חשיבה כגון: אני לא באמת חושב – אז מה קורה כאן? אני מדמיין שאני חושב – אז סוף סוף אני מדמיין (חושב))

הקדשתי לזה טור. קרא שם.