הרמב״ם על עבודה במחשבה בלי מעשה

שלום,

נתקלתי בחלק של הרמב״ם שבו הוא מדבר על הקרבת הקורבנות, שהוא מתייחס לזה כאל בקשה שניתנה זמנית רק בגלל שבני אדם עוד לא היו מוכנים לוותר לחלוטין על מנהגים כאלה והיו רגילים אליה. הוא מסביר שאם היו מתבקשים מיד בהלכה, זה היה מרחיק לכת מדיי עבור העם באותו זמן.

והדוגמה שהוא נותן –

״והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת האלוה ויאמר האלוה צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה:״

אני רואה שיש כאן איזשהו רמז נסתר אולי בדברים האלה.

לפי הרמב״ם ספר התורה ניתן בתקופה מסוימת לעם, ויש שם מצוות שלא באמת נחוצות לקב״ה, כמו קורבנות, אבל הוא מבקש אותם כדי להשאיר משהו שהם רגילים.

גם הספר של הרמב״ם הוא ספר, שנכתב בתקופה מסוימת לעם, שלפי מה שהרמב״ם מעיד, בתקופתו אנשים שנחשבים לגדולים, עדיין האמינו שלאל יש גוף…

והרמב״ם נלחם על שינוי התפיסה הזו לאל שאין לו מקום וזמן וגוף.

ומה הרמיזה? יכול להיות שלדעתו של הרמב״ם, הדוגמה שהוא נותן (נביא שאומר שאין צורך לבקש מאלוהים עזרה בעת צרה או להתפלל בקול בכל) היא עבודת השם האידיאלית. אלא שגם הספר של הרמבם, כמו התורה, נכתב בתקופה מסוימת לעם, שעוד לא היה מוכן לקבל דבר כל כך מרחיק לכת שכזה.

אבל דווקא בתקופה שלנו, שעברנו הרבה תהליכים מחשבתיים (כאנושות), אז דווקא התפיסה הזו שאומרת לא להתפלל ולא לבקש עזרה בעת צרה אלא לעבוד את השם במחשבה בלבד, נשמע שיש בה היגיון.

אני חושב שהוא הסתיר את דעתו בתוך הרמז הזה, בדיוק באותו אופןו שבו הוא עושה אנלוגיה לתורה. הספר נכתב בזמן מסוים, כשברור שאני לא יכול לקחת את הקוראים עד לנקודה הסופית שאני רוצה לקחת אותם, אז אני יכול לקחת אותם לפחות חלק מהדרך. ובמובן הזה זה בעצם אומר שהרמב״ם משתמש באותה טכניקה שהוא עצמו מדבר עליה, שהתורה משתמשת.