התורה כ"צורת חשיבה" – האמנם?

אם אינני טועה אמרת (איפשהו) שעיקר הלימוד איננו השורה התחתונה להלכה אלא צורת ההגעה למסקנות, כלומר הפנמת הלמדנות עצמה היא מטרת הלימוד. אם הבנתי את דבריך נכון, ניכר שיש איזו צורת חשיבה מסויימת שאדם צריך להפנים אחרי שהוא לומד הרבה תורה. אולם, אם יש צורת חשיבה כזו נראה שהיא צריכה להתבטא במקומות כלשהם בחיים מלבד הלימוד (אחרת זה די מעגלי – לומדים צורת חשיבה שאפשר להשתמש בה רק בלימוד, אז איך צורת החשיבה היא המטרה?). אולם, בפועל אצל רוב הלמדנים שאני מכיר, אינני מכיר שום ביטוי לצורת החשיבה הזאת מלבד בלימוד תורה (הרב הוא דוגמה יוצאת דופן של שימוש בצורת החשיבה הזו במקומות אחרים). אם בפועל צורת החשיבה הזו לא מתבטאת אצל אלו שמשקיעים שנים בהפנמתה, האם זו לא קושיה על הטענה שלך שזה עיקר הלימוד?