חובת הליכה אחר מנהגי אבות בימינו.

כתבת "המחויבות למנהג היא הלכה. ולכן יש מחויבות הלכתית למנהגי האבות."
אבל הטענה היא שאין כלל מחויבות למנהג, אלא כשהוא מנהג מקום. מניין שיש מחויבות למנהג שאיננו מנהג מקום?

הסברתי.

למעשה נראה שאין פער גדול בין השיטות, הרב רבינוביץ' כותב בשיח נחום שאין דבר כזה לפסוק לספרדים כשולחן ערוך ולאשכנזים כרמ"א אלא מורה ההוראה צריך להורות כפי שנראה לו בסוגיה, מצד שני יש שיקולים שונים של לא להרבות מחלוקת וכו' ולכן צריך להיזהר כשמשנים מנהג.

לכאורה הטעם להליכה אחר מנהג המקום הוא מפני המחלוקת, כד שקהילה תוכל לקיים את המצוות ללא חיכוכים מיותרים ותוך שמירה על הסמכות ההלכתית המקומית. מה שייך טעם זה למנהג אבות כשבניהם גרים במקומות שונים ולא מקיימים קשר ביניהם? על בני מיישן עצמם אפשר לדון האם זה מנהג מקום או מנהג אבות (הבנים המשיכו לגור באותו מקום וקהילה של האבות. אם מיישן הוא איש היה צריך לומר "מנהג אביכם") ולכן ראיה אין ראיה משם. כנגזרת מהתפיסה שהצגתי פה לא סביר להכיל את מנהג המקום על כללי פסיקה (אחרת נקלעים לפרדוקס של מנהג מקום שלא ללכת אחר מנהג המקום בהלכות ספציפיות, שחותר תחת מטרת ההליכה אחר מנהג המקום).

אתה מניח הנחות לא נכונות ומסיק מהן מסקנות שגויות.