חשש חדש בחו"ל

אני מופתע מתשובתך.

ציפתי לתשובה שמדובר ב"תבואה שהתורה לא הכירה בה" או "שההלכה איננה מכירה את התבורה הזאת"

בוודאי שעל פי ה"פשטות" של לימוד הלכה יבש אין שום צד להיתר ובוודאי שיש להחמיר.

לכאורה תמוה מאוד ההיתר שהתפתח באירופה בעבר היותר רחוק, ומהכרה קרובה של יהדות ארה"ב ומערב אירופהב 100 שנים האחרונות רוב רוב רובו של הציבור הדתי והחרדי בארה"ב נהג היתר גמור לגמרי, וכך גם במוצרים רבים שנמכרים היום במדפים בארץ. וכפי שכתב ערוך השולחן לגבי הקולות הלא ברורות בנושא העירוב "כאלו בת קול יצא – הלכה כשיטה זו". וזאת, עד לרנסס מסוים במודעות בענין חדש שחל ב 20 שנים האחרונות ב"הקפדה" ו"החמרה" בענין זה.

אולם, ההסבר הפשוט, שרוב רובו של הבעיתיות של חדש חו"ל בימינו נובע מתבואת חורף, מדובר בזני בתבואה שונים שגדלים בצפון אירופה ואמריקה, בעלי מחזוריות שנתית/תקופתית שונה. לא תבואה של המחזוריות שנגמרת סמוך לזמן ניסן/הבאת הקרבן שעליה מדברת התורה שהוא רלוונטית לאקלים/גאוגרפיה המזרח תיכונית.

לענ"ד, לא על תבואה זו דיברה תורה. ולכן יש להתיר על סמך טעם זה, אישית שעלה בדעתי טעם זה הכרעתי להקל לאחר שנים של החמרה בנדון.

אשמח לשמוע חוות דעתך.

נתן שלום. אנחנו כנראה מסכימים שלהיתר המקובל אין הסבר פשוט. הצעתך נראית מאד מעניינת, אבל ככל הזכור לי לא זה ההסבר שמופיע בפוסקים שמתייחסים להיתר, ולכן דבריהם עדיין צל"ע.
לגבי הצעתך, אולי יש לה מקום (לא בדקתי את המציאות לגבי הזנים החדשים והמחזוריות שלהם). השאלה האם מחזוריות שונה, גם אם אכן היא כזאת, היא סיבה מספקת להתיר. מילא שאתה בעצם דורש כאן טעמא דקרא, אבל אפילו את זה איני מוצא בדבריך. מדוע אתה מניח שהמחזוריות היא חשובה לעניין איסור חדש? למה מחזוריות שונה היא תבואה שונה לעניין זה? אלו שינויים בתבואה מגדירים תבואה כחדשה שלא עליה דיברו. הדבר דורש היזקקות לטעם איסור חדש (ושוב, גם בהנחה שנדרוש כאן טעמא דקרא).
האם אתה מניח סיבה מסוימת לאיסור ומתוכה ניתן לראות במחזוריות מאפיין מהותי? תוכל לפרט?
לשון אחר: אילו לא היו נוהגים היתר, האם עדיין היית מורה בעצמך וביוזמתך מסברא להיתר?
ואולי כוונתך שבגלל השינוי במחזוריות פשוט אין בכלל מקום לדבר על תבואה של שנה זו או אחרת?

תודה על תגובתך

לענין מחזוריות – נראה לי פשוט שתקנות חז"ל בקביעת ההלכה מותאמים (ויכולים רק להתאים) למציאות היחידה שהכירו – והוא מחזוריות אחת של תבואה אחת בשנה שנזרעת בסוף הקיץ/תחילת הסתיו ונקצרת באביב. נקודה.

מחזוריות גיאוגפרית/אקלימית/זנית של זריעה באביב, וקצירה מתחיל הקיץ בוודאי שלא היתה ואיינה אפשרית/קיימת גם היום באזור הגיאוגרפי שלנו. ובוודאי שלא היתה מוכרת לחז"ל בתקופה זו. כל שכן, דו מחזוריות של תבואה (אחד שנקצר באביב ואחד שנקצר בסתיו), בוודאי שאיינה קיימת או מוזכרת באף מקום, אני מכיר "קציר" לא "קצירים".

מבחינת טעמא דקרא, אתה משתמש במינוח "איסור" חדש – אבל זה קביעה שהחשיבות פה הוא האיסור ולא המצווה להקריב קרבן שממנה נגזר האיסור, אולי סמנטיקה אך אם טעמא משחק פה נראה לי במצב השני הטעמא דקרא יותר ברור (אולם אפשר גם לטעון את הטענה שלי גם הלכה-טכנית לחלוטין ללא טעם). לענ"ד קשה להפריד בין המחזוריות בטבע לטעמי ופרטי רוב מצוות אלו תודה/הכרה/זכירה לקב"ה על הקציר החדש, מזמן ביעור ועד מעשר בהמה, זמן הקציר וכד'. "חג הקציר בכורי מעשיך….וחג האסיף בצאת השנה באספך…" קביעת ההלכה לא שרירותית בעניין והיא היא קשורה בקשר ישיר למציאות ולטעם, אלא, שהתייחסה למציאות היחידה שהכירה אל מנת לקיים "והבאתם את עומר ראשית קצירכם….", הזמן הוא ימי ניסן, ההלכה לא הכירה מציאות אחרת או זן אחר עליה יש להתייחס. (יתרה מכך, בענין זמנו המקורי של הנפת העומר וחג השבועות, ידועים הדברים בכוזרי שלא היה זמן קבוע והיה תלוי בקציר/תבואה עצמה עד שקבועה/תקינו זמן מדויק (ותמיהתו של הרמב"ן מדבריו) – לרב סמט יש מאמר יפה ומעניין על הנדון באחד מספריו על הפרשה והסברו ב"לרצונכם"…."וממחרת השבת" – אולם אז אפשר עוד להפריז ולתהות בציניות אם במצב של שתי קצירים יש צורך בשתי עומרים … ).

אילו לא היו מורים היתר האם הייתי מורה לעצמי בנדון? שאלה טובה, יותר קל לקבל החלטה כזאת שיש ראשון (או שתיים) שמתירים ועוד שרוב המון העם שקיבל על עצמו להתיר (ולא משנה כרגע אם יסודו בטעות או הכרח מציאותי שהיה בכל מקרה אפשר להתווכח שזה יוצר איזושהיא לגטימציה הלכתית).

בכל מקרה, בוודאי שאם היתה מציאות (וכך אני מעריך שהיה באירופה בשלב מסוים) שההלכה יצרה קושי אמיתי ביכולת לאכול מוצר מזון (ושתיה) בססי ביותר- אני הייתי מקווה שהפוסק היה מוצא טעם כפי שאני מציע (בלשונך פסיקה מסדר ראשון שיש בו חידוש ותאמה למציאות ולא חיפוש אחר דעות יחדאים, ספקות ואילוץ היתר איכשהוא בדוחק גדול ללא סיבה הגיונית).

כפי שכתבתי, זהו שיקול אפשרי בהחלט, ולא חשבתי עליו. אבל דומני שבסתמא לא הייתי מתיר מכוחו, ומכיון שההיתרים המקובלים נראים לי חסרי בסיס ובוודאי שלא זה הבסיס אליהם, עדיין קשה היה לי להתיר מכוח זה. מה עוד שאיני רואה קושי מיוחד בחו"ל מעבר למה שיש בארץ, ולכן הקושי לא מחייב אימוץ היתר כה מחודש.

תודה.

הערה אחרונה.

מבחינת המציאות שאתה כותב "שאינך רואה קושי מיוחד בחו"ל מעבר למה שקיים בארץ", פה אצטרך לחלוק אליך למרות "שקושי מיוחד" הוא סוביקטיבי לגמרי.

לפני כ 30/40 שנה בארה"ב – מי שהחמיר בחדש היה בגדר מסירות נפש ממש. גדלתי עם "מור"קים" מהורי שהחימרו בדבר והיו צריכים להקפיא חלות ולאגור קמח לתקופות של חודשים כדי שיהיה חלה "ישן" בבית בשבת. אם בכל עיר "גדולה מאוד" היה אולי מאפיה אחת שהקפידה על ישן המצב היה טוב. מי שהביא את הנושא למודעות כמעט לבדו היה ר' אהרון סולוביציק משיקגו שהיה כמעט יחדאי שקידם את הנושא בארה"ב. ר' משה התיר, ועל בסיסו הOU מתיר חדש לגמרי.

כיום המצב סביר בהרבה אך עדיין קשה מאוד למי שלא מזייף, כלומר שמי שמחמיר על ישן (וגם מהם הרוב מסתכלים ומתנהגים כחומרא נחמדה ולאו דווקא כאיסור), מנוע חצי משנה לאכול ברוב המאפיות הכשרות בחלק מהערים ובכמעט כולם בערים אחרות (וכל מוצר מאפה ללא תעודה שבחזקת כשרות לאדם עם הגיון הלכתי בריא חוץ מנושא חדש/ישן), רוב רוב הפיצריות וכדומה, רוב רוב רובם של המסעדות הכשרות. כמובן שללא ידע מדויק גם הבירות, הנישנושים, וכד שאינם מחברות "דתיות" ושלא מקפידות לכתוב "Yoshon" בלתי אפשרי.

לאכול ארוחת שבת או בקידוש או בשמחה אצל מי שלא מקפיד (רוב הציבור ברוב הקהילות)…אז חלות/לחם/קרקרים זה בעיה (הייתי מביא את של עצמי לפעמים), אבל גם במרק בגלל האבקות ,ההצולנט בגלל הגירסים, העוף בגלל הציפוי וכו וכו..היום ניתן לעכוב לפי מספר על כל מוצר….והבעיתיות היא מדיגני הבוקר ועד סלט טונה, קרקרים, אבקות מרקים, רטבים, בשרים/נקניקיות, גרונולות ודגנים….חיטה שעורה שיבולת שועל וניגזרותיהם שנים רק למים סוכר ומלח כמרכיב ….בסוף אפשר לכתוב "חבורה" שלמה על עם "זעה" של חדש משעורה לבירה היא מדאורייתא או מדרבנן…ואם מלבין חברו שלא תאכל בסיוע הספק של ה"זעה" והב"ח ומהרי"ל בתוספת שאתה כלל לא אוהב את האוכל ובטל ברוב ולא נותן טעם מתיר או לא. לפחות זה גם דרך ללמוד תורה.

גם בארץ נמכרים מוצרים רבים שיש בהם חדש חו"ל, לאחורנה הרבנות (שאתה כל כך אוהב) משתדל לכתוב או לא לכתוב ללא חשש חדש או אם חשש…וגם זה חדש יחסית, (לפני כ 15/20 שנה זכור לי חנות בירושלים של חבר שלא קיבלה "מהדרין" או בד"ץ" בגלל שהיה חלב "עכום", אך העובדה שהאוכל היה "חדש" לא הפריע להם כלל ולא הופיע באף מקום כאזהרה). וחלק (או כל) הבדצים היום הבנתי שמקפידים מאוד ולא נותנים הכשר אם ידוע להם שחדש, אבל גם ככה לא נותנים הכשרים למוצרים רבים מחו"ל כלל – אך ישנם עדיין מוצרים רבים שלא כתוב עליהם ויש בהם חדש ובלי לדעת לחשוב ולבדוק הוא בכל מקום בתקופות מסוימות גם בארץ. אז מי שלא מודע, מכיר, יודע ומחפש, ולא אוכל רק מבדצים כאלו או אחרים, אוכל חדש חו"ל בארץ, עובדה.

אני עדיין לא רואה את הבעייה. אתה מבין שאם היו משאירים את האיסור היו מוצאים לו פתרון. היו עושים השגחה על חקלאות ומאפיות ודואגים לזה שלא תהיה בעייה של חדש. זה שקשה למצוא תבואה לא מן החדש זה רק מפני שלא דואגים לזה. הרי אין שם בעיה עקרונית לדאוג שיהיה מן הישן. איני רואה מה ההבדל בין ארה"ב לישראל פרט לזה ששם התרגלו לוותר ולהתיר ולא להתמודד. וכי אם יהיה קשה להשגיח על בשר נתיר אכילת חזיר? אז יש להגביר את ההשגחה וזהו. עם כל הכבוד, לא מדובר ביהדות מצוקה.