יאוש שלא מדעת במתנות עניים
שלום הרב,
בהלכות מתנות עניים פ\"א הלכה י\', כותב הרמב\"ם (כנראה ע\"פ פאה פ\"ח משנה א\') שמתנות עניים שלא נדרשו, מותרות לכל אדם. האם זה משום הפקר? אם כן, האם זה לא הפקר שלא מדעת? או שמדובר בגזרת הכתוב ספציפית שקובעת שמתנות עניים הופכות הפקר כשלא נדרשו, כדי שלא יישארו לעורבים ועטלפים?
ראשית, ניתן לתלות זאת בפסוק. אם כי בפשטות נראה שהלימוד מהפסוק נדרש רק כדי ללמד שאין חובה לתת אותם לעניים (לחפש עניים), שכן כתוב "תעזוב אותם" (ולא תיתן אותם). לכן משמע שברגע שהתחדש שאין חובת נתינה זה ממילא הפקר ולא מחידוש הפסוק.
ראיתי בדרך אמונה שכתב שהעניים הקרובים יודעים וכנראה התייאשו, ורק בעניים הרחוקים זה ייאוש שלא מדעת. אבל זה נראה לי דוחק.
יותר סביר בעיניי שאמנם מתנות עניים הם ממון שבט העניים, אבל אין כאן בעלות ממש אלא רק זכות לקחת. ממילא לא נדרש הפקר. או בגלל שהבעלים הפקיר וכעת אין לו דורשים עניים, או מפני שגם אם זה ממון שבט העניים אין כאן בעלות מוחשית (ולו רק מפני שיש כאן בעלים רבים ואין דעת מוגדרת שצריכה להתייאש. אין להם ראש שבט), ולכן די בייאוש שלא מדעת כדי להפכו להפקר. וזה כמובן אף להלכה שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, בממון שבט העניים הוי ייאוש.
הבנתי. הגיוני. לדעתך זה סביר גם במצב כמו בימינו, שרוב העניים כנראה לא יודעים בכלל שיש דבר כזה מתנות עניים? הרי כאן לכאורה אין אפילו "התרצות קולקטיבית" מינימלית.
אני חושב שבמצב כזה זה עוד יותר הפקר. כמובן מן הראוי להודיע להם, אבל אם אין להם אפילו הו"א לקחת אז זה ממש הפקר.
הגמרא בבא מציעא מביאה את המקרה ואומרת שזה לא מקרה של ייאוש שלא מדעת…
" ת"ש מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו בה הנמושות ואמרינן מאי נמושות וא"ר יוחנן סבי דאזלי אתיגרא ריש לקיש אמר לקוטי בתר לקוטי ואמאי נהי דעניים דהכא מיאשי איכא עניים בדוכתא אחריתא דלא מיאשי אמרי כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא איאושי מיאש ואמרי עניים דהתם מלקטי ליה"
זה בדיוק המקור שעליו מסתמך הרב קנייבסקי. אבל כפי שכתבתי זה לא סביר בעיניי, לפחות לימינו.
תודה רבה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer