לגבי דין "מלאכתו מרובה משל חברו" בהשבת אבידה

האם יהיה נכון להגיד שכל אבידה ששווייה נמוך משווי זמן הטיפול בהשבתה (לפי שכר ממוצע במשק) אינה מחויבת השבה. כלומר נניח אדם רואה אבידה בשווי X. ונניח ששווי זמן הטיפול בה הוא 50 ש"ח שכר שעתי ממוצע במשק כפול שעה וחצי זמן טיפול בהשבת האבידה סה"כ עלות טיפול בהשבה = 75 ש"ח. אם שווי האבידה X קטן מ75 ש"ח, האבידה אינה מחויבת השבה?

ברור. הדברים מפורשים בגמרא שבמקרה כזה אדם מוכר את האבידה ושומר למאבד את הכסף. הוא פטור מלטפל בה. זה אותו שיקול של אפס כי לא יהיה בך אביון, אבל בעצם לא צריך להגיע לזה. מדובר בשיקול הגיוני פשוט שלא עדיפה אבידתו של חבי מאבידתי שלי. חייך קודמים לחיי חברך.

יתר על כן, הרי המאבד צריך לשלם לי את הוצאותיי, ואם יהיה עליו לשלם לי יותר מערך האבידה שלו הוא עצמו לא ירצה בכך.

השאלה אם ניתן להחשיב את זמן הטיפול באבידה (תליית שלטים וכו) כזמן שמגיע עליו שכר למטפל אפילו שהמטפל יכול לעשות זאת מחוץ לשעות העבודה שלו כך שאינו מאבד שכר.

ניתן דוגמא להמחשה, אם נניח אני רואה צעיף שאבד למישהו ששוויו 20 שקלים. תליית השלטים נניח תיקח לי שעה. השאלה אם השעה שלי יותר חשובה מ20 השקלים של הזולת (בהנחה שלא יגרם לי הפסד שכר כספי כתוצאה מהטיפול אלא סתם הפסד שעה שיכלתי ללמוד בה), או שאולי נגיד שמכיוון שמדובר בשעה שבה אני מתעסק במצווה אז אין פה ממש הפסד של שעה.

אם הוא לא מאבד שכר לא מגיע לו תשלום. לא השקעת בו כסף אלא עבודה, והמצווה שווה את העבודה הזאת. זו חובתך. מניעת רווח נחשבת כהפסד ולכן מגיע לך פיצוי גם עליה. אבל אם לא נממנע ממך רווח אין חיוב ל שלם לך.

מתוך שיכלתי לעבוד בזמן הזה ובחרתי שלא, למעשה גיליתי בדעתי שהזמן הזה שווה לי x כסף. ולכן איבוד הזמן הזה שקול לאיבוד לפחות x כסף מבחינתי. ואם כך, מדוע שאאבד את הזמן הזה בשביל לחסוך לזולתי פחות מx כסף?

כלומר, הפסד זמן שקול להפסד כספי.

כי לעשיית מצוות עלינו להשקיע זמן. בהשבת אבידה אנחנו פטורים מלהשקיע כסף אם ההשקעה עולה על הרווח של האחר, כי יש גם השבת אבידה לעצמי, והוא לא עדיף עליי (והוא גם יצטרך לשלם לי את ההפסד שלי ולכן לא משתלם לו). אבל השקעת זמן למצוות השבת אבידה היא חובה לא פחות מהשקעת הזמן הדרושה להקמת סוכה. מה בין זה לזה?

אמנם כעת חשבתי שיש מקום לטיעון מורכב יותר, לא בגלל שווי הזמן אלא לערוך השוואה בין שלוש אלטרנטיבות. נניח שאני יכול להרוויח 100 ש"ח בשעה. כעת בחרתי לא לעבוד כדי לכתוב ספר. ועכשיו אני נתקל במצוות השבת אבידה, ואני אומר לעצמי שאם הייתי יודע שבסוף לא אכתוב את הספר אז הייתי הולך לעבוד. אז למה השבת אבידה יכולה לאלץ אותי לא לכתוב את הספר? לכאורה איני חייב להשיב שהרי יכולתי ללכת לעבוד ולהיפטר מההשבה.
דומני שיש מקום לסברא שאם באמת הייתי הולך בפועל לעבוד אם לא הייתי כותב את הספר – אז אני אכן פטור מהשבה במצב כזה. אבל אם איני הולך לעבוד כי לא בא לי ואני כותב ספר בהזדמנות זאת, אז זה שיכולתי להרוויח 100 ש"ח לא נחשב כהפסד שעליו לשלם לי ושפוטר אותי מההשבה.

זה קצת מזכיר לי את הפרדוקס של מצה מן החדש. יש לאדם חובה לאכול מצה בפסח (מצוות עשה). אבל הקמח מאד יקר, נניח שקמח למצה עולה חצי ממונו, ואדם לא צריך להוציא יותר מחומש על עשה. אז הוא פטור. כעת יש אופציה לקנות קמח מן החדש (קמח של השנה האת שאסור לפני יום הינף שהוא א דחוה"מ), והוא זול. אז אולי אקנה אותו, שהרי עשה של מצה דוחה ל"ת של חדש. אבל כדי לא לעבור על ל"ת עליי להוציא את כל ממוני, אז אקנה מן הישן (בחצי מממוני). אבל אז יצא שהוצאתי חצי מממוני כדי לקיים עשה, שהרי יכולתי לא לקנות מאומה ולא לאכול מצה.

כתבת שהשבת אבידה דומה למצוות סוכה לעניין השקעת זמן. השאלה אם יש מקום לחלק בין מצוות ששייכות לחלק חושן משפט ובין מצוות או"ח/יו"ד. החילוק שאני מציע הוא שבמצוות חו"מ יש יותר מקום לדרוש טעמא דקרא, ובמקום שטעמא דקרא בטל, גם המצווה לא שייכת. אם נגיד שטעם מצוות השבת אבידה היא שעלי להתייחס לממון חברי כממוני, ואם נצרף את ההנחה שממוני קודם לממון חברי, אז יוצא שמצוות השבת אבידה קיימת רק במקום שההפסד (בזמן או כסף) שנדרש ממני כדי להציל את ממון חברי קטן משווי אבידתו. לדוגמא אם נאבד טלפון חכם בשווי 3,000 ש"ח, אז וודאי שעלי להשתדל בהשבת האבידה לחברי, אבל אם נאבד דבר יחסית פחות ערך ששוויו פחות מ50 שקלים, אז שם יש מקום להגיד שאין חיוב להשיב את אבידתו כי בטל הטעם.

הניתוח לא נראה לי. גם אם ממוחברך חשוב לך כממנך, עדיין על ממונך אתה רשאי לוותר אבל לא על ממון חברך.

שוב עיינתי בשאלה הזאת (ובמיוחד בתגובתך המתחילה במילים "כי לעשיית מצוות עלינו להשקיע זמן") ואני לא מבין למה לא ניתן להתייחס לזמן (וגם למידע וכבוד) כמשאב ששייך בו השבת אבידה. הרי חז"ל מרבים גם את השבת גופו מהפסוק של השבת אבידה, אם כן, אפשר להסיק שהשבת אבידה שייכת גם בדברים שאינם ממון גמור (כמו זמן, מידע וכבוד). כמו כן בב"מ לא ע"א מובא:
אמר רבא: לכל אבידת אחיך – לרבות אבידת קרקע. אולי שייך לרבות פה גם אבידת זמן, מידע וכבוד (ובכלל כל דבר ששייך בו איבוד).
בנוסף, זמן זה דבר שהוא שווה כסף שהרי אפשר לאמוד כמה אדם היה מוכן לשלם כדי להימנע מהשקעת X זמן בעיסוק של השבת אבידה, וכך להעריך את שווי הזמן הזה. באופן דומה מעריכים תשלומי צער. כך מביא רש"י בב"ק ד:
צער – אומדין כמה אדם העומד ידו ליקצץ ע"י חרב רוצה ליתן כדי שיתקצץ לו ע"י סם דלית ליה צער כולי האי. ובכלל כלל ידוע שtime is money. גם לגבי מידע וכבוד ניתן לאמוד כמה אדם היה מוכן לשלם כדי לקבל בחזרה את המידע/כבוד האבוד ממנו (למשל כמו סיסמא לארנק ביטקוין שנשכחה ממנו או ראיה לזיכוי נאשם במשפט שיש בו קלון שאינה ידועה לו). זאת אולי גם הסיבה לדין זקן ואינה לפי כבודו שפטור מהשבת אבידה (שהרי שלו קודם לשל כל אדם).
במשנה במסכת בבא מציעא פרק ב מובא:
"היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין אם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם"
ר' עובדיה מברטנורא מפרש:
כפועל בטל – כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו.
אם יש שם בית דין – אם אינו רוצה ליבטל ממלאכתו. ששכרה מרובה, מה יעשה. אם יש שם שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך. ואי אפשי ליבטל ליטול שכר מועט, אם תאמרו שאטול שכרי משלם. אטפל בהשבת אבדה זו:
שלו קודם – ומניח את האבדה:

וברמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יב הלכה ד
וכן אם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבדה ששוה מאה דינרין לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה, ואם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שיפסיד והרשוהו הרי זה נוטל, ואם אין שם בית דין ולא בעלים שלו קודם.

אני חושב שמכאן עולה שיש לאמוד כמה אדם רוצה ליטול כדי ליבטל מעיסוקיו (ואפילו עיסוקים סתמיים כמו קריאת ספר או טיול בפארק) ולעסוק במלאכת השבת אבידה, ובמידה והסכום הזה גדול משכר פועל בטל, אם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שיפסיד (לפי אומדנו לעיל) והרשוהו הרי זה נוטל, ואם אין שם בית דין ולא בעלים, שלו קודם, דהיינו ששייך להגיד במקרה הזה שאבידתו קודמת לשל חברו ומניח את האבדה.

אני לא בטוח בהשוואה הזאת. הרי אתה מרוויח מצווה ושכרה. הזמן הוא המשאב שאותו אתה נדרש להשקיע, אבל אתה מקבל משהו תמורת זה ואולי גם זה צריך להיכנס לחשבון.
מעבר לזה, אני לא בטוח שאתה יכול לטעון לאחר מעשה שזמנך שווה הרבה (מעבר לאדם הסביר), אלא אם ידוע שזה אכן המצב אצלך תמיד. יתר על כן, התנייה בפני בי"ד מועילה רק לקבל את שווי הזמן שהפסדת (כלומר כמה היית מרוויח בפועל). לא מצאנו התנייה בפני בי"ד לקת הרבה כסף על בטלה כי לדעתך זמנך שווה הרבה כסף. לכן גם התנייה בפני בי"ד לא תועיל כאן. ולהיפך, זה גופא שהביאו את ההתנייה רק לגבי מי שהיה עוסק בפועל במלאכה מוכיח נגד סברתך שאפילו התנייה לא תועיל במקרה כזה וקו"ח בלי התנייה.

לגבי שכר המצווה, אם מתחשבים בו כלפי משאב הזמן, צריך להתחשב בו גם כלפי שכר מלאכה רגיל.
כל אחד אומד את שווי זמנו אחרת, כמו שכל אחד אומד את שווי צערו אחרת, וכמו שכל אחד משתכר אחרת. אבל גם אם נגיד שלא, ניתן לעשות תחשיב של שווי הזמן לגבי האדם הסביר, כלומר כמה האדם הסביר היה רוצה ליטול כדי ליבטל מעיסוקיו ולעסוק במלאכת השבת אבידה.
אני חושב שבית הדין משמשים באי כוחו של בעל האבידה ומייצגים את האינטרס שלו (כמו דירקטוריון של חברה ציבורית שמייצג את אינטרס ציבור המשקיעים למרות שהוא לא מונה על ידם ישירות ואפילו לא בבחירות), כמו שאני יכול להתנות עם הבעלים על שווי זמן הבטלה שלי, כך אני יכול להתנות עם בי"ד.
לגבי הנקודה האחרונה שהביאו את ההתנייה רק לגבי מי שהיה עוסק בפועל במלאכה, אני חושב שזה לאו דווקא מי שעוסק במלאכה, אלא כל מי שמפסיד או נמנע מרווח אם יצטרך להתעסק בהשבת האבידה. העיסוק במלאכה הוא רק דוגמא מצויה למניעת רווח, אבל גם מי שהיה באמצע טיול עם ילדיו למשל, והיה צריך להפסיק ממהלך הטיול כדי להשיב אבידה, יש בזה מניעת רווח (הרווח הוא ההנאה שהוא מפיק מבילוי בחיק משפחתו). לכן, צריך לאמוד כמה הוא מוכן ליטול כדי ליבטל מהנאה זו, וזה מה שהוא זכאי לו (במידה והתנה על כך עם הבעלים או בי"ד).

אני חושב שכל הבעיה מתחילה מכך שבמציאות של חז"ל המשוואה שזמן = כסף הייתה פחות רלוונטית כי היה להם הרבה יותר זמן פנוי מבימינו, ומצד שני מעט מידי אפשרויות תעסוקה בשכר. הרי בימינו האדם הממוצע עובד רוב שעות ערותו. כלומר, הזמן הפנוי נהיה משאב יותר נדיר ולכן יקר, ובשלב מסוים בהיסטוריה (אולי החל מהמהפיכה התעשייתית) הוא התחיל לקבל שוויות כמו כל משאב שווה כסף. מתוך שאדם בחר לעבוד נניח פחות שעות נוספות כדי שיהיה לו יותר זמן פנוי, הוא גילה בדעתו שזמנו הפנוי עדיף לו משכר מלאכה. ולכן, אם הוא נתקל באבידה בזמנו הפנוי, זה לא גרע מהיתקלות באבידה במהלך עבודתו (כעין הדוגמא שהבאת לעיל לגבי מי שויתר על עבודה ב100 ש"ח לשעה כדי לכתוב ספר).

יש מקום לסברא זאת, אבל צריך עוד להתיישב בדבר.