לימוד תורה לשמה במשנת החסידות
שלום לכבוד הרב שליט"א
לאחרונה ראיתי דברים נוקבים של הרב משולם פייבוש הלר, בעל 'יושר דברי אמת' בעניין לימוד תורה לשמה,
הוא טוען שעיקר לימוד תורה לשמה זה כדי לבוא להידבק בה', ולא שעצם הלימוד הוא הוא הדביקות בה',
אשמח לדעת מה דעת הרב על הדברים.
וזה לשונו:
- ”ובאמת רבים מבני עמינו המדומים בעיניהם ובעיני העולם חכמים גדולים בתורה בנגלה ובנסתר ומדומים ביראה בכל הדברים וסוברים שבאו לקצת תורה ויראה אבל באמת עדיין לא זכו אפילו לידיעה קטנה מתורת אלקינו… כי הם לומדים רק חיצוניות התורה, דהיינו שאין במחשבתם להדבק בהשי"ת ולהיות מרכבה לו ולירא ממנו ולאהבה אותו על ידי התורה… כי הם אינם יודעים כלל מה זה דביקות השי"ת ומה זה אהבה ויראה, כי הם סוברים שזה בעצמו הלימוד שלומדים הוא הדביקות והיא האהבה והיראה, והאיך אפשר זה… אלא ודאי אין צריך לפנים שעניין אהבת השי"ת ויראתו הוא עניין אחר שהוא בלב האדם שיהיה לבו מפחד וירא מהשי"ת תמיד ויהי' בוער אהבתו בלבו תמיד… וזה אין האדם קונה ומתגבר בה כ"א על ידי התורה לשמה, ועיקר מקודם כל התפלה בדביקות ובהתלהבות הלב ובכפיות כל כחותיו למחשבות זכות וטהורות להשי"ת תמיד ובפרישות כל התענוגים ואצ"ל פרישות עבירות קלות וחמורות וכל דקדוקים ובנקיון כל האיברים ושמירתם בהקדושה השייכה להם כמו שכתבו הספרי מוסר… אבל כמו שהם נוהגים ומזלזלים בתפלה האיך יהיה להם דביקות בה' על ידי התורה ובאמת אינם לומדים רק מצות אנשים מלומדה למען יחכמו… ועיקר התורה היא לשמה לבוא להתדבק במי שנעלם בה” (שם אות ח).
לא יודע מי היהודי הזה, אבל כפי שהסביר רח"ו בנפש החיים בשער הרביעי הכותרת שלך "תורה לשמה במשנת החסידות" היא אוקסימורון, והקטע שהבאת כאן רק מדגים מדוע.
הוא רואה את הלימוד כאמצעי להגיע לחוויה של דבקות ולאהבה ולא כמטרה לעצמו, ולכן בדיוק מסביר רח"ו שזהו לימוד לא לשמה. מה הקשר בכלל לתפילה? הוא מערבב מין בשאינו מינו. כדאי לספר ליהודי ההוא שדברים נוקבים אינם תחליף להגדרות מסודרות ולטיעונים. אבל אם מדברים על 'משנת החסידות' כנראה כבר אמרנו הכל. אין טעם.
סתם בשביל האינטלגנציה של רבינו מיכי, יושר דברי אמת הוא ספר חסידי ישן, אחד הקלאסיים (כמעט כמו נועם אלימלך, תניא וקדושת לוי). עניינו לשמש מעין מניפסט חסידי. כנראה שכבר אי אפשר לספר ליהודי ההוא דברים, כי הוא מת כבר מלא זמן.
צדיקים במיתתם קרויים חיים.
בכל אופן דווקא זה היה מאוד נחמד שהרב לא הכיר אותו, ככה התשובה הייתה הרבה יותר אמיתית (לא שאני מאשים את הרב בריכוך וכדומה, אבל בפועל יש הבדל בין דיבור על החיים לבין דיבור על אלו שנפטרו מן העולם).
זה לא בשביל האינטליגנציה שלי (ה כבר אבוד), אלא בשביל ההשכלה שלי. 🙂
הייתי כותב אותו דבר גם אם הייתי מכיר.
איזו מידת ההשתוות, הרב.
השתוות זה שבח חסידי. אשתדל להתייחס גם אליו ברוח טובה. 🙂
🙂🙂🙂
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer