מה הטעם

שלום מיכאלה. כל אחד ודרכו. דרכי שלי להתמודד עם תחושות כאלה היא להתבונן בהן בצורה רציונלית. לא לתת לרגש לכסות את כל המרקע שלך. בסופו של דבר אלו שנפגעו היו שלושה אנשים. אחוז הנפגעים מכלל הציבור בארץ הוא אפסי. אז סטטיסטית הטיעון שאין טעם כי בסוף כולם תמותו בטרם עת הוא אבסורדי וחסר כל בסיס. המקרים הבודדים הללו עומדים כרגע מול עינייך ומצערים אותך, אבל זה רגש מטעה. דניאל כהנמן כבר עמד על רשימה של כשלי יציגות, כלומר שהאדם מתרשם ממה שמופיע מול עיניו ומניח שזהו מדגם מייצג וזו התמונה הכללית, ולא היא. רוב הסיכויים שחייך יתנהלו בשלווה ובנחת, למעט רגעים קצת יותר או פחות קשים כמו לכולנו. לא צריך להיבהל. וגם אם יקרה הסיכוי הקטן והם יסתיימו בטרם עת, מדוע לא להרוויח כמה שנים טובות עד שזה קורה? הרי בסופו של דבר כולנו נלך בדרך כל הארץ. אז מה ההבדל העקרוני בין חמש שנים לבין שבעים שנה? במבט של נצח שניהם זה פיפס. המסקנה היא שנכון לחיות את הרגע (מניינה דרום אמריקאי, אבל במשמעות טובה ופרודוקטיבית, ולא ניהיליסטית). מסופר שכשנפטר רבי יצחק מוורקי, בא תלמיד שלו לחצר של חסידות קוצק (רבי יצחק היה במקורו תלמיד חבר של הקוצקר), ושאלו אותו מה היה הכי חשוב אצל הרבי שלך? מקובל לייחס לכל רבי נקודה שעליה הוא שם את הדגש בעבודת ה' שלו. אותו תלמיד ענה: מה שהוא עשה באותו רגע. בעיניי זו תשובה נפלאה. תמצית המניינה היהודית. תעשי מה שנכון לאותו רגע, ואל תחשבי יותר מדיי על טווחים ארוכים. זה מסרס ומנטרל, וגם מיותר. תתמקדי במה שאת עושה באותו רגע, ונסי לעשות אותו הכי טוב וגם ליהנות. מה שיקרה אחר כך בין כה וכה לא תמיד בידינו. באשר לנישואין, אל תתרגשי מהלחצים. עשי זאת כשמתאים לך וכשאת מוצאת בן זוג מתאים. ושכולם ירקדו הורה. שיהיה בהצלחה ומזל טוב מראש 🙂 אל ייאוש. בסה"כ העולם נחמד וטוב. לא צריך לתת לרגעים קשים לכסות את כל המסך שלנו. אם יש עוד משהו אל תהססי לפנות. אפשר כאן, או במייל, או בוואטסאפ.