מוסר של קבוצה

הרי תשובת המחברת:

1. הבחנה בין השפעה להכתבה: המתווה הטופוגרפי והחוק הסטטיסטי

הטיעון שלך מניח שכאשר קבוצה שלמה נוהגת בצורה אחידה (כמו 95% חרדים שלא מתגייסים, או דור שלם בנביא שחוטא), פירוש הדבר שהפרט כפוי ונסיבותיו מכתיבות את מעשיו. זוהי תפיסה דטרמיניסטית שאינה הכרחית.

כפי שהסברתי במקומות רבים, יש להבחין הבחנה חדה בין השפעה לבין הכתבה:

• המתווה הטופוגרפי: חינוך, סביבה, גנטיקה, נורמות חברתיות ולחץ קבוצתי יוצרים את מה שאני מכנה "המתווה הטופוגרפי". הם יוצרים "עמקים" שקל ונוח להחליק אליהם, ו"הרים" שקשה ואנרגטי לטפס עליהם.
• הכרעה חופשית מול כדורון: כדורון המונח על מתווה טופוגרפי נע באופן דטרמיניסטי לעמק, כי אין לו רצון. לעומת זאת, האדם אינו כדורון. לאדם יש בחירה חופשית (ליברטריאניזם) – היכולת והחובה הערכית לטפס נגד השיפוע, לחרוג מהנסיבות ולבחור בטוב למרות הקושי.
• חוק המספרים הגדולים ("דטרמיניזם קולקטיבי"): ברמת המאקרו, חוק המספרים הגדולים מבטיח שכאשר מציבים קבוצה גדולה של בעלי בחירה בתוך מתווה טופוגרפי שנוטה ב-90% לכיוון מסוים, התוצאה הקולקטיבית תראה אחידות כמעט דטרמיניסטית. אולם, האחידות הסטטיסטית ברמת הכלל אינה מוכיחה שהפרט היה כפוי; היא תוצר של ריבוי בחירות פרטיות בלתי תלויות שנעשו תחת אותן משקולות.

2. הבחנה יסודית: אשמה אישית מול אחריות קולקטיבית

כדי להבין כיצד ניתן לבוא בטענות אל קבוצה או דור, חייבים להבחין בין שני מושגים שונים: אשמה (Guilt) ואחריות (Responsibility).

• שיפוט אדם לשיטתו (אשמה אישית): כאשר באים לשפוט את האדם היחיד ברמה המוסרית-אינדיבידואלית, השיפוט צריך להיעשות לשיטתו ולפי מודעותו. אדם שגדל בסביבה מסוימת או שפועל מתוך עיוורון תרבותי עמוק ("אנוס תרבותי" או "אי הבנה"), ייתכן שמידת האשמה האישית שלו מופחתת, והנסיבות ישמשו כטיעון להקלה בעונש.
• אחריות קולקטיבית: לעומת זאת, האחריות על מה שקורה בחברה או בדור מוטלת במלואה על הציבור ועל כל אחד מפרטיו. רוע חברתי, שחיתות או חטא עדרי אינם מתרחשים בחלל הריק; הם מתאפשרים אך ורק מפני שהפרטים המרכיבים את הציבור משתפים פעולה, שותקים או נכנעים לרוח הרעה.
• כפי שעולה מדברי הרמב"ם על אנשי שכם, ומדוגמאות כמו אזרחי בריה"מ תחת סטלין: אף שכל אזרח קטן לחוד פחד ולא היה יכול לשנות לבדו את המציאות (ולכן אולי אינו "אשם" באופן אישי), האחריות הקולקטיבית למעללי המשטר או החברה מוטלת על הכלל, משום שבלעדיהם הזוועה לא הייתה מתרחשת.

3. מבט הנביא: האדם בשני כובעים (פרט וקולקטיב)

בתפיסת התורה והמקרא, כל אדם פועל ונידון בשני כובעים במקביל:

1. כובע אינדיבידואלי: דינו של האדם כאדם פרטי לפי מעשיו, כוונותיו ונסיונותיו האישיים.
2. כובע קולקטיבי: היותו אזרח, חלק מקהילה או חלק מדור.

כאשר הנביא בספר מלכים מתאר בתקיפות את חטאי הדור, הוא אינו עורך דיאגנוזה פסיכולוגית לכל אינדיבידואל בשאלת מידת יצרו או אונסיו האישיים. הנביא מוכיח את הקולקטיב ואת האחריות הציבורית של הדור שאיפשר לנורמות של עבודה זרה ושחיתות להתקבל ולשלוט.

אי אפשר להטיל אחריות על הקולקטיב בלי שהפרטים שמרכיבים אותו יישאו בה ("קדירא דבי שותפי"). לכן, גם אם הנסיבות והמתווה הטופוגרפי הסבירו מדוע החטא היה צפוי סטטיסטית, הנסיבות אינן מעניקות לגיטימציה מוסרית ואינן פוטרות את הדור מנשיאה באחריות למעשיו ולחורבנו.