מוקצה "כלי שמלאכתו לאיסור" ששייך לגוי (ולכן רוב מלאכתו בהיתר)

המספריים בבי"ח של ביה""ח ולכן אני חושב שאין לדון לפי רוב השימוש. אמנם בבי"ח זה מיועד לשימוש מותר (בגלל החולי) ולכן יש לדון האם בכלל זה בגדר מוקצה.

אמנם יש לדון בכלי שמלאכתו לאיסור, שבד"כ דינו קל ממוקצה רגיל, אבל לעניין כלי של גוי יש סברא להחמיר מפני שמלאכת הכלי היא לאיסור לגביי והוי מוקצה.
סוף דבר, אני צריך לעוד לעיין בזה.

נו מה התקדם

א. כל המקורות שהרב הביא לגבי כך שאין דין מוקצה בשל גוי, אז נפסק באופן כללי שאין איסור באופן גורף על מוקצה גוי או שהתירו רק בחמץ? (ועוד שאלה קטנה שמציקה לי שתיתן אולי קצת קונטרה לאלו שמגדפים באתרו של הרב כנגד הרב, האם הרב הביא מקורות אלו מזכרון אישי או שהרב נעזר?)
ב. לכאורה מסברא הייתי אומר שהבעלות היהודית היא תנאי לאיסור מוקצה. תבוא אבן של הפקר ותוכיח שאין בעלות יהודית ואפ"ה אסורה בטלטול. מה הסברא שלא גזרו בשל גוי?

לא עסקתי בזה בינתיים. מסברא נראה לי כמשנה אחרונה (שבכלי שמלאכתו לאיסור יש להחמיר במצב כזה, כי סו"ס מלאכתו לאיסור). אמנם זה תליא בטעמי גזירת כלים, והאם היא חלק מדין מוקצה. בפשטות לא (היא נגזרה לחוד בברייתא דבימי נחמיה בן חכליא), וטעמה בפשטות אינו ההקצאה מהדעת ולכן לא חשובה כאן דעת הבעלים.. אבל לכתוב תשובה מסודרת וסופית על כך דרוש לי זמן.
א. את המקורות הראשוניים זכרתי כללית, אבל כמובן חיפשתי ומצאתי (כמובן יחווה דעת לא היה בזכרוני). אני לא רואה מה זה משנה לגבי המלעיזים. אני לא חושב שלזכור מקורות אומר משהו על האדם.
ב. בעלות היא מעכבת ולא מתלה. יש מוקצה בהפקר, אבל אין מוקצה כשאינו מוקצה לבעליו. כשאין בעלים הדבר יכול להיות מוקצה, אבל כשיש בעלים הוא מעכב.

ב. עדיין לא הבנתי מדוע הדין הזה כ"כ מפותל ומסולסל. למה חז"ל החליטו על הגדרה שכזו שאם לבעלים אינו מוקצה אז לאף אחד אינו מוקצה. מה גם שזה לא נראה לי דין נכון. האם חולה שיש בו סכנה שזקוק לאכול חמץ בפסח אז החמץ שלו אינו מוקצה? יש לכך גם מקורות?
נ,ב, ידע של מקורות לא משנה לרב? נטו כושר ניתוח? או גם ידע באופן כללי?

ב. הפיתולים אינם בהכרח תוצאה של החלטה ראשונית. לעתים מדובר בהתפתחות של הדין שבמקורו היה פשוט. מעבר לזה, אני חושב שהתלייה בבעלים היא דווקא פתרון די פשוט. לא סביר שאותו חפץ ייה מוקצה לאחד ולא מוקצה לאחר (כהך דמוקצה לעניים ועשירים, במחלוקת ב"ש וב"ה).
בחולה יש לדון האם זה אינו מוקצה או שזה מוקצה שדחוי.