מחויבות למוסר

השאלה שלי ממש בקצרה היא בהנחה והמוסר מאלוהים (כמו כל דבר בעולם כביכול) למה הוא מחייב ?

לאיזו תשובה אתה מצפה? אם אסביר שזה.בגלל עיקרון x תשאל למה הוא מחייב. איפה זה נעצר? לדעתי, במחויבות לצו הקב"ה. כולנו ממנו ולכן מחויבים לציווייו.

אני חושב שאתה לא יורד לסוף דעתי.
התחושה המוסרית מורגשת אצלינו בגוף.
יש עוד הרבה דברים שמורגשים אצלינו .
לא כל דבר שאנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לעשות הוא מכיוון שאלוהים דורש שנציית לרגש הזה ונקיים את המעשה שהוא מעורר בנו לעשות,
אחרת פשוט זה ללכת על פי הלב ולא לפי השכל.

השאלה איך אתה מחריג את המוסר משאר הדברים ולמה ואיך לשיטתך אלוהים דורש מאיתנו בהכרח לקיים בפועל את מה שרגש המוסר מעורר בנו?
אני מקווה שאני מסביר את עצמי

איך אתה מסביר שאלוהים מצווה אותנו לקיים את התחושות המוסריות שלנו?
הן פשוט תחושות.

אתה אומר שזה כי המוסר מאלוהים, אבל כל מה שקיים הוא מאלוהים – כל הדברים המוחשיים והמופשטים, הרגשות הכל…
ואנחנו הרי לא הולכים לפי כולם..

אתה מעורר כאן שאלות שכתבתי עליהן כבר אנציקלופדיות. אני מדבר רק על דברים שאתה חש שמחייבים אותך. תחושה כזאת אינה לב ולא רגש אלא אינטואיציה (חפש כאן באתר טור שדן בשאלה מהי אינטואיציה).
א אין לך אינטואיציה שדבר ה' מחייב אז אין. איני יודע לברוא אינטואיציות. להבנתי אצל אנשים רבים יש את האינטואיציה הזאת אבל הן פוסלים אותה כי היא נראית להם רגש לא רציונלי שדורש הצדקה. אם זה המצב אז יש מה לדבר. אם אתה באמת לא חש ולא חושב כך, אז לא.
אלוהים מצפה מאיתנו לקיים את מה שבעינינו מחייב. ושוב זה אינו רגש ולא משהו סובייקטיבי. זו טאוטולוגיה שאינה דורשת הצדקה. אם זה מחייב אז יש לקיים זאת. באותה מידה יכולת לשאול איך הוא מצפה מאיתנו לקיים את מה שהוא מצווה (בתורה למשל).

המצב אצלי שאני תופס את המוסר כרגש או תחושה התבועה בנו כבני אנוש. רגש חזק לקיים דברים מסוימים.
עקב העובדה שאני סבור שהדבר הגיע אבולוציונית. כמו שאר רגשות ומניעים רגשיים אצלינו כאלה ואחרים. עצבות , שמחה, אמתפיה , דחפים למיניהם. שמאוד חזקים וגורמים לנו המון פעמים לפעול מהבטן – אני לא רואה איך אפשר לראות שאלוהים מחייב אותנו דווקא לציית למוסר אבל לשאר הדחפים הרגשיים לא?
ואתה דווקא הרב מיכאל דיברת הרבה פעמים על כמה שלא צריך לתת ללב לנהל אותנו, אבל כשזה נוגע למוסר אתה עושה הבדלה בלתי מוסברת, שלו כן צריך לציית ממה שאלוהים נתן לנו. אבל שאר הדברים הרגשיים זו בעייתיות לשיטתך.
תודה על התייחסותך

אתה כנראה לא קורא מה שאני כותב. סיימתי.

שורש הטעות היא בהנחה שלך שהמוסר הוא רגש, האמת היא פשוט לא כך, המוסר הוא דבר הגיוני שמקורו מהחשיבה שלנו, ההבנה של הערכים המוסריים והחובה לפעול לאורם היא חלק מהבנת העולם והמציאות, מי שלא מבין שאסור לגזול ולרצוח – חסר לו משהו בהבנת המציאות, אדם שלא מבין שלאדם יש זכות חיים לא תופס משהו במציאות סביבו, מי שרואה אדם כמו שהוא רואה שולחן או כלב ולא תופס באופן ישיר ואינטואיטיבי שמדובר בישות עצמאית שיש לה כוח לעכב אחרים מלבוא אצלה – פשוט לא הבין טוב מספיק את המציאות, אפשר גם לראות שהיכרות עם העולם והמציאות מפתחת את ההכרה המוסרית והנורמאטיבית של האדם, ככל שהאדם בוגר ובשל יותר – כך גם התודעה המוסרית והערכית שלו מפותחת יותר, זאת פשוט קומה נוספת בהבנת המציאות, הבנה מעמיקה של המציאות קולטת שהמציאות היא לא רק אוסף של חפצים דוממים בלי שום כיוון ומגמה, אלא יש גם דברים ש"צריך" ו"נכון" שיהיו, המבט הסטטי של המציאות הוא מבט ילדותי ופשטני, אינדיקציה פשוטה לכך היא העובדה שחלק בלתי נפרד מהתודעה של האדם זוהי התפיסה אודות ה"רצוי", כמעט כל המנוע של האדם לפעול ולעשות נובע מכך שהוא תופס שהמציאות כעת היא לא מספיקה "טובה" וראויה והוא פועל על מנת לשפר אותה.
(אגב, באופן כללי יותר אפשר לומר שכל חשיבה בעולם כוללת בתוכה איזו שהיא הכרה נורמאטיבית, המציאות לפנינו היא רק אוסף של אטומים חסרי פשר ומשמעות וצורה, החשיבה היא תמיד שאלות כמו "מדוע" המציאות היא כך, כלומר, העובדות כשלעצמן לא מספיקות לנו, אנו מחפשים פשר ומשמעות ותוכן, אנו מחפשים שהמציאות שלפנינו תהיה בעלת כיוון ומגמה כל שהיא, זהו גם סוג כל שהוא של הכרה נורמאטיבית).