מחויבות למוסר

באופן כללי, יכולה להיות תפיסה אתאיסטית עקבית שאינה מטריאליסטית?

לא הבנתי מה הקשר? מי שחושב שיש נשמה או שדים או מלאכים, צריך גם לחשוב שיש אלוהים?

למה אני אפעל לפי זה? כי זה האמת.
אני לא רואה הבדל בין זה לבין התשובה שציווי אלוקי מחייב אותי מעצם סמכותו.

אמת באיזה מובן? זו לכל היותר הגדרה של המושג 'טוב'. איך מהגדרה צומח חיוב?

ההנחה היא שאם יש טוב אני מחויב אליו מעצם קיומו.
אני יכול לשאול אותך באותה מידה איך מזה שהשם מצווה אותי נובע חיוב.
לא רואה הבדל.

אני כן. טוב, מיצינו.

עצרתם בדיוק בשורש הוויכוח, בחלק הכי מעניין. הוא שואל למה נובע חיוב מזה שאלוהים מצווה? ואיך זה שונה מלומר שנובע חיוב כי יש את העקרונות גם בלי המחוקק? גם לי לא ברור.

תמיד עוצרים בשורש הוויכוח, אחרת הוא לא היה השורש. לכן רק אעיר הערה שקל להתעלם ממנה. יש טענה שאם אלוהים מצווה זה מחייב, ועל כך אפשר אולי להתווכח. אבל יש טענה אחרת שבלי שאלוהים מצווה אין בסיס ותוקף לשום חיוב, ועל כך איני רואה איך ניתן להתווכח.
לצורך הדיון כאן די לי בטענה שציווי אלוהי יכול להיות גורם מחייב (גם אם אתה חולק על כך), ורק הוא, אבל קיומה של עובדה לא. לכן אתה יכול לחלוק על כך שציווי אלוהי הוא מחייב, אבל איני רואה איך אפשר לטעון שקיומה של עובדה כלשהי הוא כן גורם מחייב.
אבהיר שהדגשתי לא פעם שהראיה מן המוסר היא "תיאולוגית" באופייה (כלומר חושפת ולא יוצרת, כפי שהסברתי בשיחה ד חלק ג של המצוי הראשון): אם אתה חושב שיש חיוב מוסרי, אז בהכרח אתה מניח שיש אלוהים שניצב ביסודו.

שלום הרב, זה שוב אני, ה"בעיה" שלי היא כזאת, אני גם מרגיש שמוסר מחייב, אבל כשאומרים לי שבגלל שמישהו מצווה זה מחייב אותי, לא ברור לי למה זה שמישהו אמר לי לעשות משהו מחייב, וגם אם משהו הוא עובדה אז זה לא מובן לי למה זה מחייב אותי. כלומר כל הקונספט של מחויבות לא ברור לי בכלל כשאני חושב על זה מחוץ לאינטואיציה מוסרית. והמושג "חייב" נראה לי באמת תמוה איך הוא יתכן(כנ"ל לגבי "אמת", "רשע" וכו..), ואז אני מבין קצת את הפוסטמודרנים. אבל בכל זאת אני מרגיש שזה מחייב, ולכן זה צריך להיות אובייקטיבי, ומשכך לפי התער של אוקהם(במידה ואני משתמש בו טוב) אז יותר פשוט מוסר מחייב בלי מחוקק.
אני לא יודע אם חידשתי כלכך משהו ואם יש מה להגיב על זה, רק רציתי להבהיר את דעתי.