מחויבות למעמד הר סיני

כה דברי המחברת עם תוספת קטנה שלי.

שלום. לא חזרתי בי כלל, ואני רואה את עצמי מחויב מכוח שני השיקולים הללו גם יחד, מפני שהם פועלים בשני מישורים שונים לחלוטין ומשלימים זה את זה:

1. המישור המהותי-תאולוגי (למה בכלל לציית לאלוהים?):

   בשיחה עם פרופ' שלום צדיק (וכפי שהסברתי במאמרי על הכרת טובה בין מוסר לאונטולוגיה ובספרי המצוי הראשון) התייחסתי לשאלה היסודית ביותר: מדוע עצם הציווי האלוהי מייצר חובה נורמטיבית?

   התשובה במישור הזה איננה משפטית או הסכמית, אלא קיומית-אונטולוגית. עצם העובדה שאלוהים הוא שברא אותנו ומקיים אותנו בכל רגע ("הוא עשך ויכוננך") מייצרת זיקה אונטית שממנה נובעת חובת צימוח והכרה פילוסופית-אונטית. זוהי משמעותו של המושג "אלוהים" או מה שהרמב"ם מכנה "קבלה באלוה" – יש שלציוויו יש תוקף מחייב מעצם היותו הבורא והמקור לכל.

2. המישור המשפטי-קולקטיבי (למה הציווי שניתן בסיני מחייב אותי כפרט כיום?):

   בתשובתי הקודמת אליך התייחסתי לשאלה אחרת לגמרי: כיצד אירוע היסטורי שהתרחש לפני אלפי שנים בהר סיני מחייב אותי כפרט שלא נכחתי שם ולא חתמתי עליו בעצמי?

   כאן התשובה היא משפטית-קולקטיבית. החובה שלי כפרט למערכת תרי"ג המצוות הספציפית נובעת מכך שעם ישראל כקולקטיב ("ציבור לא מת") קיבל על עצמו את הברית והתורה ("נעשה ונשמע"). בדיוק כפי שאזרח מחויב לחוקי המדינה שנחקקו לפני מאה שנה על ידי ציבור שכבר אינו בחיים – מפני שהקולקטיב הוא שהתחייב – כך כל מי שמשתייך לקולקטיב היהודי מחויב להחלטותיו ולברית שכרת.

   בניסוח אחר, הקב"ה עצמו לא דרש ממני לקיים את ציווייו אלא מחמת ההסכמה שניתנה אז בסיני.

לסיכום:

זיקת הבריאה (המישור האונטי) מעמידה את עצם הסמכות והחובה היסודית לציית לאל, בעוד שקבלת הציבור בסיני (המישור המשפטי) מעמידה את ההחלה של המערכת ההלכתית הספציפית עליי כפרט השייך לאותה אומה.