מידות הדרש

שלום ר' מיכאל,
דבריך על ההבדל בין מידות טקסטואליות להגיוניות טובים ונכוחים, אבל לא הבנתי מה התשובה לשאלתי: מדוע לכולי עלמא היכא דלא מפריך ק"ו אומרים דיו, ואין מרחיבים יותר מאשר במלמד (כלומר: אין אומרים דון מינה ואוקי באתרה), ואילו בגז"ש מופנה, למ"ד דון מינה ואוקי באתרה מרחיבים יותר מן המלמד, הלא הקושיה של ההפנאה מתורצת בכך שמשוים את הלמד למלמד לגבי הדין שנכתב במלמד ולא נכתב כלל בלמד, גם לא בהיקף המצומצם, ואם כן מדו לא נאמר גם בגז"ש דיו לבא מן הדין להיות כנדון ותפשת מרובה לא תפשת.

אתה צודק. גם דון מיניה ומיניה מלמד משהו ויכול עקרונית להסביר את ההפנאה. אבל עדיין ההבדל בין מידות הגיוניות וטקסטואליות הוא עקרוני כאן. במידות הגיוניות לא ייתכן מצב כזה (כי אי אפשר ללמוד מעבר למה שיש במלמד. גם מי שלית ליה דיו לא מרחיב עד אינסוף), אבל במידות טקסטואליות זה לפחות אפשרי גם אם לא הכרחי (ולכן יש ויכוח האם דון מיניה ומיניה או דון מיניה). אנסה להסביר יותר.
במידה הגיונית ההיסק נסמך על דמיון תוכני בין שני ההקשרים. לכן שם עושים אנלוגיה או קו"ח רק לדברים שדומים ('דיו' וכדומה), ואי אפשר שתהיה פירכא על הלימוד ובכל זאת נלמד. אבל במידה טקסטואלית הטריגר לדרשה אינו דמיון תוכני אלא הפסוק. לכן שם אין סיבה לעצור במה שדומה. לכן לשיטת המ"ד דון מיניה לומדים לכל המקרים שרלוונטיים בהקשר הנלמד. הדמיון להקשר המלמד אינו מהותי, ומה שחשוב הוא ההיגיון של ההקשר הנלמד.
ומזווית אחרת (כהמשך לדבריי הקודמים): במידה טקסטואלית הצורך להקפיד על דמיון בין הלמד למלמד הוא פחות מאשר במידה הגיונית. במידה הגיונית אי אפשר ללמוד מעבר למה שדומה. מהיכי תיתי שיהיה הדין הזה. במידה טקסטואלית אפשר עקרונית ללמוד מעבר למה שיש בלמד אבל צריך סיבה לזה. ההבדל לא יוצר פירכא על המידה (כי ההשוואה לא נשענת על דמיון תוכני, וכנ"ל), בניגוד ללימוד במידה הגיונית. לכן המ"ד דון מיניה ומיניה סובר שגם במידות טקסטואליות אין לך בו אלא מה שמצאת במלמד. אבל המ"ד של דון מיניה סבור שאם מבחינת ההקשר הנלמד יש היגיון להרחיב מעבר למה שיש במלמד אין מניעה לזה.
רק אעיר שכל זה נאמר על גז"ש והיקש. במידות כלל ופרט אין שאלה בכלל, מפני שכל מהותן היא הוראה על הרחבה אל מעבר לדוגמאות. המבנה (כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל) רק קובע עד כמה להרחיב (כמה צדדי דמיון, כבסוגיית עירובין כז). לכן שם ברור שאי אפשר להקפיד להרחיב רק לדוגמאות שהן זהות לדוגמאות שהובאו (כי את זה אפשר לעשות בבניין אב ולא היינו צריכים מבנה טקסטואלי של כלל ופרט או כלל ופרט וכלל).

בוקר טוב ר' מיכאל הי"ו,
לאחר הפסקה של כמה ימים חזרתי לעיין בגמ' בחולין קכ: והתברר לי שבמחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שהגמ' תולה אותה בדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה, הלמד (תרומה) יותר מצומצם מהמלמד (ביכורים), כך שאין כאן שאלה מדוע אין אומרים דיו, וי"ל שדוקא בזה כתב רש"י שבבנין אב ג"כ נחלקו אם דון מינה וכו' (וע' תוס' מנחות טו. ד"ה לחם, שצוין בגיליון, שאין כאן היקש של תרומה לביכורים, אלא ע"כ תרומה לומדת מביכורים במה מצינו דהיינו בבנין אב), אבל במקרה שהלמד יותר רחב מהמלמד נאמר גם בבנין אב כמו בק"ו דיו ללמד להיות כמלמד.
כל טוב,

כן, זה באמת מקרה מוזר. דון מינה ומינה מרחיב יותר מדון מינה. ובפרט שלחלק מהדעות שם בשאר פירות הוא מדרבנן.

לדעת רש"י, לא ניתן לדרוש מעצמו מכל י"ג המדות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר (סוכה לא.).
הכלל דיו לבא מן הדין להיות כנדון הוא הגבלה של איך דורשים קל וחומר.