מידת קל וחומר בלוגיקה

שלום הרב.
לא מזמן חשבתי על המעמד הלוגי של מידת קל וחומר, וכשעיינתי בכמה מהספרים שלך עת הייתי אצל אחי (ואז גם התוודעתי אליך) ראיתי שאתה עוסק הרבה בנושא מעמדן הלוגי של מידות הדרש. רציתי לדעת מה דעתך על מה שחשבתי, ואולי אפילו קלעתי לדעתך. 
אם נקבע את השימוש במידה זו בדומה לגישה הסוברת שדרישה עם קל וחומר מותרת לכל אדם, הרי שגישה זו מביאה לאבסורדים גמורים בהלכה. ניקח למשל את האיסור שלא לנאוף, בקל וחומר נוכל לדרוש ממנו דווקא ההפך, שכן אם אשתי אסורה לך ומותרת לי, קל וחומר שאשתך שמותרת לך מותרת גם לי. שזה שימוש שמנוגד לחלוטין לצו המקורי, והרי שניהם אמורים להיות נכונים. ושימוש אבסורדי מן הסוג הזה אפשרי במקרים רבים מספור, ובכך מפקיע צוים מקוריים על ימין ועל שמאל, ומתיר אסור ואוסר מותר (דבר שמוביל לאבסורדים של דברים שאסורים ומותרים גם יחד). אך מנגד אם נסבור שהשימוש במידה הוא אך ורק ע"י המסורת, הרי זה כאילו אמרנו שכל מהות המידה היא לסמוך לדינים ראיה מן המקרא, ואם כך הרי שוב נמצאנו מוכשרים להתיר אסור ולאסור מותר רק ע"פ הדינים מן המסורת. אם למשל ניקח את האיסור שלא לנאוף בשנית, ונניח דין שמתיר לנאוף, הרי נוכל לסמוך אותו על אותו האיסור עצמו (כפי שהובא למעלה), ואז יצא שבעזרת מידת קל וחומר הגענו לאבסורד בשנית. ואם נגיד שלפי גישה זו על הדינים שבאים מן המסורת שלא לסתור את הדינים מהמקרא – הרי נאלץ לוותר על חלק מן הדינים שכן סותרים את המקרא. ובכל מקרה בגישה זו נקלע לכמה בעיות: 1. למה שנעדיף את גישת המקרא? הרי תוקף המקרא נובע מן המסורת שקיבלנו אותו מהקב"ה, ואף תוקף אותם הדינים מגיע ממסורת זהה. לבחור להעדיף את הדינים המקראים זו החלטה קונבנציונאלית לכל היותר, ואין בה יסוד מהותי. 2. בכדי לוודא שאין סתירה בין הדינים הללו למקרא (גם סתירה מכורח נביעה לוגית) הרי נאלץ להסיק לוגית הלכות הנגזרות מהדינים האלו ממש, אך הצדקתנו להסיק מהדינים האלו היא זו העומדת בפני הספק! כיצד איפוא נוכל להעזר בה? 3. לשם מה אנחנו צריכים בכלל לסמוך את הדינים למקרא? הרי שניהם יוצאים מאותו המקור, המסורת.

ממה שאני רואה נותרה עוד גישה אחת בלבד, גישה שלישית זו תוכל להיות הגישה לפיה השימוש במידת ק"ו הוא יוצר, אך רק כל עוד הדין שחילצנו לא סותר את האיסור המקראי המקורי ממנו הוא יצא (ואין מקום להשגה הראשונה שבגישה הקודמת על הגישה הזו, שכן אנחנו דנים על מידה שיוצרת מתוך המקרא, ולכן נעדיף את דיני המקרא עצמו כעליונים יותר), וזו הגישה ההגיונית ביותר אל המידה הזו לדעתי. אם נסבור כמו הגישה הזו הרי שמידת ק"ו היא מידה סינתטית, שכן היא מתוך איסור/היתר קיים, ומהגדרתה אין בה אנליטיות, וכן היא אפריורית, שכן איננו צריכים לחפש במקרא-תלמוד-הלכה תוקף להלכה הזו, היא נובעת באופן ברור מהאיסור/היתר עצמו. אביא דוגמה: אם אנחנו יודעים שבנפול אויבנו אל לנו לשמוח, הרי לא נאלץ לחפש ציווי האוסר עלינו לשמוח בנפול ידידנו. אך האיסור שלא לשמוח בנפול ידידנו הוא איסור חדש, ואיננו כלול בתוך האיסור "בנפול אויבך". הרי מצאנו שמידת קל וחומר היא מידה סינתטי אפריורי של ההלכה.