משהו שכתבתי, קצת בהשראתך‎

שלום הרב מיכאל.
איני מסכים שאתי הצדק והאמת ואילו הם טועים.
בטח לא בעידן הפוסט מודרני בו אנו חיים (ואם זכרוני אינו מטעני אתה אינך מתלהב ממנו במיוחד…).
לי יש את התרבות שלי ולהם את שלהם.
השאלה בעיניי מי צודק ומי טועה היא די חסרת משמעות.
במובן מסוים –
מה זה משנה?
מנין לי מהי האמת האטבייקטיבית, אם בכלל ישנה כזו?

שבת שלום (והאמת שקצת קשה לי לחלוק עליך כתלמידך לשעבר…)

שלום א'.
ראשית, אתה יותר ממוזמן לחלוק עליי בכל דבר, כמו שאני עושה כלפי רבותיי ושאר חכמים גדולים.
באשר לדבריך, זו לא שאלה של טעם וריח. אם אתה רואה את אמונותיך כתרבות בלבד (עניין של טעם וריח) ולא כאמת, אז אתה אתאיסט. העובדה שיש לך תרבות או רגשות כלשהן לא משנה מאומה. יש לא מעט אתאיסטים שיש להם רגש רליגיוזי עמוק. יש אפילו כאלה שחיים בתרבות דתית (למשל אלו שקרויים היום "חרדים אנוסים"). אמונה באלוהים היא החזקה בדעה שהוא קיים, ולא חוויה רגשית אן תרבות כלשהי. ואם אתה חושב שאלוהים קיים, אז מי שחושב שהוא לא קיים – לדעתך טועה. זו לוגיקה פשוטה ולא שאלה של טעם וריח.
ניתן כמובן לשאול שאלה שונה: האם אני בטוח שאני צודק. לגביי, התשובה היא: ממש לא. אני לא בטוח בכלום. אבל אמת ווודאות אלו שני דברים לגמרי שונים, מה שהפוסטמודרניסטים לא כל כך מבינים (ולכן לדעתם אם אני לא בטוח בעמדתי אז כל העמדות שוות ואני ספקן. זו סתם שטות פילוסופית).
בקיצור, אם אתה עצמך לא חושב שאיתך הצדק אז אתה פשוט לא מאמין במה שאתה מצהיר עליו כאמונתך. לכן אתה והאתאיסט רק חווים חוויות שונות, אבל פילוסופית והכרתית שניכם אתאיסטים באותה מידה.
ראה בטור הלפני אחרון באתר שלי.
שבת שלום,

כן. אני בהחלט יודע שאני מוזמן לחלוק עליך. אני זוכר גם שצטטת כמה וכמה פעמים את החזון איש שאמר לתלמידיו לפסוק לפי הבנתם את הראשונים ולא ע"פ המ"ב…

אני לא בטוח שזה שאלהים קיים זו דעה. אני אמנם לא פוסט מודרני במובן שכל הדעות שוות, אבל כמדומני שקיומו של אלהים אינו ברובד הרציונאלי שהרי 'לית מחשבה תפיסא בו כלל' אלא במימד הרבה יותר חווייתי-רגשי-הוויתי או איך שלא נקרא לזה…
תיכף אקרא את טור

לגמרי רציונלי שהוא קיים. להכיר את תכונותיו ולהשיגו זה דיון אחר.
אם זו רק חוויה אין לה מאומה עם המציאות. כאמור, זה אתאיזם.

קראתי את טורך
.
כמדומני ששורש המחלוקת בינינו [ומן הסתם גם במחלוקת בינך ובין האתאיסט עליו אתה מספר בטור הלפני-אחרון שלך] הוא –
האם א-להים נמצא באופן טרנסצדנטי לעולם או באופן אימננטי?
או בניסוח אחר, רמב"ם או רמ"ק [שהמציא את מושג ה'חלק א-לוה ממעל']?
אולי גם זהו שם הוי'ה לעומת שם א-להים…

אני חושב שלסבור שא-להים נמצא בעולם כ'דעה' זה יכול להיות רק אם נתייחס למילה 'דעה' במובן הרמב"מיסטי שלה, במובן של 'מידה'.

עם כל כבודי והערכתי הרבה לרס"ג ולרמב"ם [ועוד ראשונים] נוחתם-עדן,
אני חושב שלהתייחס למציאותו של א-להים כמשהו מוכח מבחינה מופתית-אונטולוגית זה משהו די 'פסה' ולא ממש רלוונטי.

אולי תאמר שאני אתאיסט, אולי לא, זה לא ממש משנה מבחינתי.

אני מרגיש את הימצאותו של הוי'ה בעולם הרבה מעבר לתפיסה שכלית,
וכאמור – ממילא, 'אין מחשבה תפיסא ביה כלל'.

שבוע טוב

אני לא מצליח לעקוב אחרי המשפטים שאתה כותב. מה הקשר לשאלת האימננטי או טרנסצנדנטי? זה גם בכלל לא משנה אם יש או אין מחשבה ותפיסא ביה. השאלה אם הוא קיים או לא היא שאלה עובדתית, ולכן התשובה עליה היא בינארית (כן או לא). איך אתה מגיע לתשובה (תפיסה שכלית או לא) זה עסק שלך ולא קשור לדיון. השאלה אינה לגבי הדרך בה מגיעים לתשובה אלא מהותה של התשובה עצמה. אם יש לך תשובה חיובית, אז מבחינתך אלוקים קיים. ומכאן שמי שלא חושב כמוך טועה (לשיטתך). לא הבנתי מה זה "דעה" בהקשר זה ומי דיבר על כך. למה זה חשוב?

על בסיס מה אתה חושב שהשאלה אם א-להים קיים או לא קיים זה עניין עובדתי?
כיצד בכלל ניתן להוכיח את זה?
הרי לחלק נכבד מהראשונים 'אין לו דמות הגוף ואינו גוף'…

נניח שאטען שיש עשר מיליארד נמלים בעולם. אי אפשר להוכיח זאת בשום צורה. אז לדעתך זו לא טענת עובדה? האם לשיטתך גם מי שיאמר שיש עשרים מיליארד צודק כמוך? האם שם לא נכון שאם אתה צודק הוא טועה?
השאלה האם משהו ניתן להוכחה לא קשורה לשאלה האם הוא אמיתי. אמת של טענה נקבעת על ידי השוואה של תוכנה למצב עניינים בעולם. ההוכחה רק מביאה את האמת הזאת לידיעתי בוודאות. הוכחה קשורה לאפיסטמולוגיה בעוד שאמת קשורה ללוגיקה.
וזה שאין לו דמות הגוף לא נוגע בשום צורה לדיון שלנו. גם לפוטון אין דמות הגוף, אז הוא לא קיים? יש יישים מסוגים שונים, וחלקם בלי גוף. האם זה אומר שקיומם הוא לא עובדה? אתה באמת אומר דברים מוזרים מאד.
אם כוונתך לומר שיש לך חוויה של אמונה אבל אתה לא טוען שהוא קיים, אז אתה אכן אתאיסט (כבר הזכרתי שחוויות רליגיוזיות קיימות אצל לא מעט אתאיסטים). זו לא האשמה ולא באתי להפחיד אותך. אני פשוט מתאר את המציאות.

אוקיי.
נניח שאני מקבל את קביעתך שהוכחה היא דבר השייך למישור אפיסטמולוגי ולא לאונטולוגי [למרות ששוב, לדעתי ההבדל בין שני תחומים אלו מיטשטש בעידן הפוסט-מודרני, ואם איני טועה אז גם קאנט חושב כך, אבל לא קראתי את כל 'בקורת התבונה הטהורה' שלו אז אני לא בטוח…].

אבל כיצד ניתן לדעת באופן מוחלט שמשהו קיים אם לא ניתן להוכיחו?
כיצד אתה יודע בוודאות שא-להים קיים וזו אינה רק פיקציה שלך או של אחרים?
אם זו תחושה או רגש – סבבא לכולנו, אבל אם זו ידיעה – היאך מגיעים אליה?

כבר כתבתי לך, ואחזור על כך שוב. אני לא יודע בוודאות ולא יכול לדעת בוודאות שום דבר, כולל אמונה באלוהים. אבל העובדה שאין וודאות לא אומרת שאין אמת. גם לגבי חוק הגרביטציה או קיומך שלך אין לי וודאות. אז לכן האמונה באלו היא חוויה או רגש ולא טענת עובדה?
הטעות של הפוסטמודרניזם היא שהם מזהים היעדר וודאות עם ספק (רק טענה שהוכחה היא קבילה מבחינתם). העובדה שאני לא בטוח לא אומרת מאומה על האמת. אם לדעתי האמת היא X, גם אם איני בטוח בכך, אז זוהי האמת מבחינתי עד שיוכח אחרת. וכל עוד זו האמת אז מי שאומר ההיפך טועה. גם בהלכה ספק הוא רק כששתי האפשרויות שקולות. אחרת הולכים אחר הרוב ואין דיני ספיקות. מצב של חוסר ודאות אינו ספק. הקדשתי לנושא הזה שני ספרים (שתי עגלות ואמת ולא יציב). עיקר הדיון בהקדמה לספרי אמת ולא יציב.
לכן אם יש לי נימוקים כאלה או אחרים (שכל, או משהו אחר – אם לדעתך יש דבר כזה) לכך שאלוקים קיים אז אני מאמין שהוא קיים. מבחינתי זו האמת. אני כמובן לא בטוח בזה, אבל זו האמת למיטב שיפוטי. מכאן אפשר או לשכנע אותי שאני טועה או לחלוק עליי. אבל אי אפשר לומר שאיני טוען טענת עובדה, ושמי שטוען ההיפך צודק כמוני. זהו סתם בלבול הגיוני.

בשולי דבריי רק אעיר שהימצאות בעידן כלשהו אינה טענה. לכן אי אפשר לומר שדבר מסוים נכון בגלל שאנחנו בעידן זה או אחר. כדי לטעון משהו צריך נימוקים לגופו של עניין. העובדה שיש הרבה מבולבלים בעולם שלנו, ואפילו אם הם המציאו שם לבלבול שלהם (והכתירו אותו בתואר פוסטמודרניות) לא מוכיחה מאומה ולא מהווה טענה על כלום. ראה על כך קצת כאן (ערב לכבוד צאת ספרו של הרב שג"ר – לוחות ושברי לוחות):
https://www.youtube.com/watch?v=UEhGAutVypI

הקשבתי [בהשתוקקות] לדבריך באותה הרצאה מלפני 5 שנים,
וכמדומני שעזרת לי לחדד את הנקודה –

הדגש בעיניי בעידן הפוסט-מודרני [ואם אזכה – אולי עוד תוביל את כליי לבי-מסותא…]
הוא בעיקר בדגש על הסובייקטיביות, לעומת האובייקטיביות המודרנית.

אסביר את דבריי, דרך הדוגמא אותה הזכרת לגבי פסיקת הלכה –
איני יודע אם ר' משה פיינשטיין זצ"ל [למשל] בסוגיית היתר אכילה של חלב נכרי, היה בתודעה של מחמיר או מקל [כרגע עוד איני בוחן כליות ולב…],
יחד עם זה, מאד יכול להיות שהוא הבין שהוא כותב כאן חתיכת קולא.
ממילא – השאלה מהי האמת או הוודאות של היתר חלב נכרי היא לא ממש חשובה,
האמת אינה נמצאת 'שם' בשמים או מעבר לים, אצל בת-הקול או אצל אלהים הטרנסצדנטי.
היא נמצאת כאן בארץ, אצלנו, ולכן מכריז הקב"ה בשלהי סוגיית 'תנורו של עכנאי' כי 'נצחוני בניי'.
זו הנקודה.

ממילא, הנושא עליו דיברת בסוף ההרצאה, על ההגזמה בחשיבה על-אודות הרפלקסיה [ואני מסכים שלפעמים היא אכן מוגזמת ומייגעת]
היא בעיניי בדיוק הנקודה –
השאלה אם יש אלהים או אין, ואם הוא בתוכנו [חסידים] ובתוך העולם [הראי"ה קוק, שפינוזה, על ההבדלים ביניהם], בין אם היא ודאות ובין אם היא ידיעה,
היא לא ממש חשובה ולעולם לא נוכל לענות עליה, ולא במקרה.

הדרך בה אני חווה, מרגיש ויודע את זה – היא המהות, היא הנקודה.

החלב הנכרי האובייקטיבי לא ישתנה לעולם, השאלה היא מה עמדת ר' משה פיינשטיין [למשל] כלפיו.

שבוע ולילה טוב
[זכור לי שאתה ער עד שעות מאוחרות אז אני מקווה שלא הטרדתי אותך יתר על המידה…]

כאן אנחנו נכנסים לכמה סוגיות נכבדות, ובראשם שאלת האמת ההלכתית.
תפיסת ההלכה כסובייקטיבית מובילה לפלורליזם הלכתי, והוא שגוי מן היסוד. זו רק מראית עין של פלורלים. שים לב שרמ"פ עצמו מדבר על האפשרות שהוא טועה בפסקיו, מה שלפי שיטתך לא אפשרי (כי מה שהוא אומר זו ההלכה עצמה. אין איזו אמת שהוא אמור לקלוע אליה).
ראי על כך במאמרי כאן:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA/

ועוד קצת על המושגים כאן:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%AA/

אתה שוב מערבב כאן בין שאלת הספק או אי הוודאות לבין השאלה הקטגוריאלית (האם זו עובדה או לא). כבר הסברתי זאת במיילים הקודמים. חוויות והרגשות יש לכולם, זה לא נוגע לאמונה. בתמונה שאתה מתאר השיח מאבד את משמעותו. מי שאמונתו היא חוויה או רגש הוא אתאיסט. לגיטימי, אבל חשוב לדעת זאת.

קראתי את שתי הפנותיך [המעוררות חשיבה],
ועדיין אני חושב שלהתייחס להלכה כאל 'אמת' קיימת,
זו הסתכלות די מיושנת ולא ממש רלוונטית.

אמת, מחויבים אנו לאמת ההלכתית שלנו, ועל כן יכולים אנו כדברי הריטב"א
לשים מכשל לפני פיקח באופנים מסוימים[ אגב, לא מצאתי מקור לדברי המג"א המחודשים בגמרות, לא בערובין ולא בפסחים…].

אך יחד עם זאת, הרי ברור שאותה 'אמת' נובעת גם מסובייקטיביותנו,
אם ניקח דוגמא משנות ירוחם העליזות –
האם ישנה אמת הלכתית האוסרת או מחייבת תלמידי-ישיבה להתגייס לצבא?
במקרה, כל רבני ישיבות ההסדר לדורותיהם [פחות או יותר] יאמרו שישנו חיוב,
ורבים מרבני הציבור החרדי יאמרו [פחות או יותר] שישנו איסור.

אז ישנה 'אמת הלכתית'?! תמיהני.
אני חושב שאולי [!] מבחינה לוגית אפשר לטעון טענות שכאלו,
אבל אין להן כל ביסוס בהלך המחשבה של היום,
ועל כן הן נראות כביטוי לחוסר מודעות פנימית ואף להכחשה עצמית, ולא יותר.

או אם ניקח לדוגמא את עולם המשפט –
האם אהרן ברק מכוון לאמת המשפטית?
האין הוא מכניס את אידיאולוגיותיו ודעותיו אל תוך פסקיו?

מצ"ב משהו שכתבתי שיכול אולי לחדד את דבריי –
'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'/ הגות

'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'

[פרשת השבוע 'מִשְׁפָּטִים']

בעולם הפוסט-מודרני בו אנו חיים,

התייחסותנו אל האמת נעשית

מורכבת, ו'האמת שלי אינה האמת

שלך'.

אך למרות מורכבות זו, ברור כי קיים

הבדל בין סובייקטיביות וחווייתם-

שמיעתם הסלקטיבית של החווים-

שומעים, ובין מושג ה'שקר'. אמנם

ישנו 'שטח אפור' אך יש גם שטח שאינו…

כשה' א-להים מצווה את אדם 'וּמֵעֵץ-

הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ', חוה

'שומעת' גם כי 'מִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ

הַגָּן אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ'

אך מוסיפה גם ש'לֹא תִגְּעוּ בּוֹ'.

חז"ל [במדרש] כבר עמדו על-כך ודרשו

את הפסוק 'אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן

יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ' [משלי], וקבעו כי

חיוני 'שלא תעשה את הגדר יותר מן

העיקר, שלא ייפול ויקצץ הנטיעות'.

ההקשבה המדויקת והמכווננת למציאות

ההווית, לדבר ה' שבעולם, לקול הפנימי

שבתוכנו, ואף לזולת, הכרחית היא

לקיום התקין של העולם, וממילא –

מדבר-השקר צריכים אנו לרחוק…

אחזור שוב שלהכתיר משהו בכינוי "מיושן" אינו טיעון.
בדבריך יש עוד בלבול שנוגע למושג האמת. לגבי המחלוקת על הגיוס, ייתכן שיש אמת הלכתית לאנשי הציונות הדתית ואמת הלכתית אחרת לחרדים. הרי ההלכה חלה על מצב ונסיבות מסוימות. מעבר לזה, העובדה שיש מחלוקת לא אומרת שאין אמת. אחד צודק והשני טועה. והרי בזה שני הצדדים מסכימים (שאחד צודק והשני טועה), הוויכוח הוא מיהו הצודק ומיהו הטועה.

ולמה לא לומר שישנה מחלוקת, וכל צד צודק ברובד מסוים שהוא –
בשמים או בארץ, לכתחילה או בדיעבד, בעולם הזה ובעולם הבא וכד'.
הרי ההכרעה היא רק ברובד המעשי אבל ברובד המחשבתי השמים [ואף האמת] היא הגבול,
הלא כן?

כתבתי כעין זה במאמרי על האם ההלכה פלורליסטית, ע"ש. אבל החלוקה אינה בין שמים לארץ או לכתחילה ודיעבד, שהרי כעת יש ויכוח על ההלכה לכתחילה בארץ. וכל צד חושב שההלכה שלו היא הנכונה כעת. ראה שם שדיברתי על נימוקים נכונים לכל הכיוונים אבל הכרעה נכונה אחת.

אני סקפטי אם אכן ישנו דבר כזה – הכרעה אחת נכונה.

אקח מטפורה מעולם הנפש [ועל אף השוני בין השניים, אני חושב שהיא ממחישה זאת טוב] –
כשאני מדריך הורים לגבי טיפול בילדם איני יוצא מנקודת הנחה שישנו טפול 'נכון' וטיפול 'לא נכון',
יש אמנם כיוונים מסוימים [פחות אלימות פיסית ו/או מילולית] ויותר הליכה עם גבולות ברורים ומדויקים, אך עם זאת גמישים.

אמת אבסולוטית שייכת [אולי] כשמטיסים טיל לירח [אבל בזה כמדומני שאתה קצת יותר בעניינים ממני], אך לא בעניינים כגון אלו…
יום נעים

אנחנו חוזרים שוב ושוב אל אותו בלבול. יש בהחלט אמת בטיפול: או שהוא עובד או שלא. אתה יכול לומר שלילדים שונים יש טיפולים שונים, אבל לזה אין ולא כלום עם השאלה האם יש טיפול נכון ולא נכון. בהינתן ילד מסוים יש טיפול שעובד וטיפול שלא. ייתכן שיש כמה טיפולים שיעבדו, זה רק אומר שכולם אמיתיים. אבל אין בטענה מסוג זה כדי לערער את השיפוט של אמת ושקר ביחס לטיפולים. הבלבול הזה חוזר אצלך שוב ושוב כאן.

העולם בעיניי לא דיכוטומי ואינו מחולק ל'עובד' ו'לא עובד'. אולי זה נוח לחשיבה ההכרתית שלנו אבל המציאות היא הרבה יותר של רצפים ולא של קווים חדים…

האמת מבחינתי היא משהו הדומה יותר למרחב, למינעד ולא לנקודות ולחיתוכים…

מילים מילים…. כשמסתתרים מאחורי עמימות נמנעת אפשרות השיח. זו בריחה של מי שאינו יכול להגן על התזה שלו. גם את העמימות צריך להגדיר באופן חד (ובד"כ אפשר. קצת עמדתי על כך בהרצאה על הספר של הרב שג"ר).
אם כי נכון שבתחום הפסיכולוגיה כמעט שום דבר לא עובד, ולכן עדיף לכסות את זה במילים עמומות שנראות לכאורה עמוקות שאי אפשר להבחין בין עובד ולא עובד וכו'. 🙂

אני לא מסכים בכלל שבפסיכולוגיה זה לא עובד, לא כמטפל ולא כמטופל.
עובדים הרבה דברים, עמימות אינה מטייחת, וכמו לקאן שדיבר בעמימות.
הראי"ה קוק אומר שרזים ניתן להבהיר רק ע"י רזים. מצב

'רזים צריכים להיות מוסברים ו

מובנים על ידי רזים דווקא, ולא

על ידי דברים גלויים…

דווקא הנעלם – בנעלם מתבאר'

[הראי"ה קוק]

פעמים שמנסה האדם לתרגם

רעיונות עמוקים לשפה פשוטה,

להסביר, לבאר ולפשט את ה

בלתי-ניתן-להסבר, ולשווא היא

יגיעה זו.

בורחס [משורר ארגנטינאי] אף כתב

בהקצנה כי 'המקור אינו נאמן לתרגום'.

כל ניסיון לבלבל את השפות

[מלשון הפסוק 'וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם'],

לשטח את אותם רבדים, גוונים ו

עומקים, יוצר בעיקר תחושת-רהב

אצל אותו 'מפשיט-פשטן' כאילו הוא

הבין את הטמיר והנעלם, את הסתום וה

חבוי, את המסתורי,

והרי כבר אמר אפלטון [פילוסוף יווני] כי –

'המשוררים הוגים דברים גדולים ונשגבים

שאינם ברורים אף להם עצמם'.

לעתים אותו 'פשטן' אף מנכס את

אותם מקורות עלומים על-מנת לשרת

את דעותיו-הוא וליחס אותם

לאותו 'מקור'.

כמדומני שהסברים וביאורים

בלשון 'רזית', מעורפלת, נעלמת ועלומה

יכולים להעצים מקורות קדומים אלו,

לגרום להם לפרות ולרבות

ואולי אף להינכח ולהיטמע בתוך ה

תרבות ההווית באופן מעמיק ומדויק

כיוצרי-הנעה וכמחולל-שינוי,

ולא רק כסיסמתיות חלולה,

עבשה וארכאית.

"להבהיר"? טוב, קשה לצאת מהמלל הזה. כשלא מחויבים להגדרות ולוגיקה אי אפשר לנהל שיח.

אני לא מסכים. ניתן תמיד לנהל שיח אבל הלוגיקה זו הנחת עבודה מסוימת. זכור לי שצטטת פעם איש ששאל את הרשב"א אם אלהים מחויב לחוקי הלוגיקה [ולכן האם יכול הוא לברוא אבן שאינו מסוגל להרימה], איני זוכר מה הייתה תשובתו של הרשב"א ובעיניי זה גם לא כ"כ משנה.
הלוגיקה היא דרך מחשבה מסוימת, וזו היתממות בעיניי לחשוב שהיא הכל, וכמצ"ב –

פסיכואנליזה ופוסט-מודרנה/ הגות,

לכבוד יום הולדתו העברי של פרויד

יש האומרים כי זיגמונד [שלמה]

פרויד היה ממבשריו של העידן

הפוסט-מודרני, כיוון שהדגיש הוא

את שלטון הלא-מודע של האדם,

והמשיל את 'יחסו של הסתם [=הלא-

מודע] אל האני [=המודע] ליחסו

של רוכב לסוסו.

הסוס מספק את האנרגיה המתניעה,

ומותר-זכותו של הרוכב הוא קביעת-

המטרה והכוונת-תנועת-הבהמה

רבת-הכוח'. ממילא, נתערערה לה

מוחלטותו של העולם המודרני-

התבוני.

בניסוח אחר, השווה הוא בין

עמנואל קאנט [פילוסוף גרמני]

ש'הזהיר אותנו שלא נעלים עין

מהמותנות הסובייקטיבית של

תפיסתנו, ושלא נקבע זהות בין

תפיסתנו ובין העצם הנתפס שאינו

בר-הכרה', ובין הפסיכואנליזה

המשננת לנו 'שלא נעמיד את תפיסת-

התודעה במקומו של האירוע הנפשי

הלא-מודע… מה הגשמי אינו בהכרח

במציאות כמות-שהוא נראה לנו –

אף הנפשי כך'.

מאידך גיסא, כתב הוא כי 'בימינו

נסתחרר עליהם ראשם [=של

הניהיליסטים האינטלקטואליים]

מתורת-היחסיות של הפיסיקה

המודרנית [=איינשטיין]… מתעורר

בך פעמים הרושם, כי ניהיליזם

[=דחיית הערכים המסורתיים]

זה אינו אלא עמידה ארעית…

ומשיבוא סילוקו של המדע, יבוא

אולי מיסטיציזם [=מסתוריות]

במקום שיתפנה אחריו, או שוב –

השקפת-העולם הדתית הישנה.

לפי המשנה האנארכיסטית, אין

אמת בגדר הנמצא כלל, ולא תיתכן

הכרה בטוחה של העולם-החיצון.

הדבר שאנו מציעים ואומרים

שהוא אמת מדעית, אין הוא לפי

זה אלא פרי צרכינו שלנו-עצמנו…

הווי אומר, גם האמת המדעית –

אשליה היא. שהרי בעצם, אין אנו

מוצאים אלא את הדרוש לנו,

ורואים רק מה שברצוננו לראות'.

ניתן להניע שפתיים זה כנגד זה, ובפוסטמודרניזם זהו השיח. אלו לאלו ממללים אלו לאלו ממלמלים…
כשאין לוגיקה אם אתה אומר X אני יכול להבין שכוונתך ללא X ולהיפך. לכן אינך אומר מאומה פרט לנענוע שפתיים.
כמובן שהלוגיקה אינה הכל. אבל היא תנאי הכרחי למשמעות. בלעדיה אין כלום. אחרי שהיא מתקיימת (כלומר שאין סתירה), ניתן להוסיף את הממדים שמעבר ללוגיקה. סתירות הן נונסנס.
טוב, נדמה לי שמיצינו.
כל טוב,