סמכות בענייני השקפה

הרב מסכים אבל שתיתכן נורמה שתצווה על אימוץ עובדה לחיקנו? למשל מציאות האלוקים שההלכה מתייחסת לזה כאל עובדה שצריך לאמץ. וממילא זה בתחום ההלכתי. באשר לכושר השכנוע הפנימי שהאדם צריך בשביל לאמץ צריך להתאמץ. אין ספק. כמו כל עובדה חדשנית. אם יגידו לי שהשב"כ מאזין לי אני יכול לבטל "עובדה" זו ויכול לאמץ עובדה זו. בקיצור, העובדה בשימוש ההלכתי הוא סובייקטיבי וההלכה לא נוגעת בכלל בפן האובייקטיבי.
לילה טוב.

ומה באשר לקביעה כי פלוני כופר ויש להורגו?

לא. זה מה שכתבתי בכמה מקומות. לקיומו של אלוקים כבר העירו כמה ממפרשי הרמב"ם על עשה א שלו. שם איני לבד. אמנם אני מרחיב זאת לכל העובדות.

הקביעה שפלוני כופר וחייב בעונש היא נורמטיבית ולא עובדתית, ולכן עקרונית (מושגית) היא יכולה להתקיים. זה לא ציווי על עובדות. אני מדבבר על האסור להיות כופר ולא על ציווי לחברה איך להתייחס לכופר.
אמנם כשלעצמי איני מקבל ציווי כזה למרות שהוא אפשרי מושגית, כי אם הכפירה שלו אמיתית (זה באמת מה שהוא חושב) אז היא נובעת מאונס במחשבה. במצב כזה הוא אנוס ובוודאי אין עליו עונש.

האמת שכופר כזה מסוג שהרב מדבר עליו. באמת עונש אין לו אבל גם שכר אין לו. ההנחהשמדובר על כפירה שמגיעה מבחירה. לאדם אין אכן בחירה על מה שעיניו רואות אך יש לו בחירה האם להאמין למה שעינו רואות או שלא להאמין (לכפור). אמנם במקרה כזה בוודאי לא שייך לדבר על עונש כי מי שכופר במה שעיניו רואות הוא יישתגע ויהיה חסר דעת ועל זה לא שייך לצוות כי זה קודם לעצם הציווי (אם תראה את המצווה בעיניך אז מי אמר שהוא קיים ?) וזה דרך ארץ שקדמה לתורה וגם סוג של אמת טרנסצנדנטית .( שחתירה תחתיה חותרת תחת עצם המחשבה כולה).

אבל כל האמונות שמדובר עליהם בתורה ובחז"ל הן אמונות במציאויות שהעיניים לא רואות (ולא כפירה במה שכן רואות.כמו למשל המונופול המגנטי.) וגם שם הן מוגבלות בזמן (א"א להאמין לנצח מבלי להגיע לראיה וידיעה). האמונה בעצם קיום המצווה היא בעייתית ואני חושב שגם הרמב"ם לא התכוון אליה, אבל בוודאי מי שלא מאמין בתחיית המתים לא יקום בתחיית המתים, משום שזאת לא קורית מאליה אלא מושגת לאחר עבודה שמטרתה התחייה עצמה. בוודאי מי שלא יאמין בתחייה לא יוכל לפעול למענה כי לא יעשה את הפעולות המנדרשות וממילא לא יקום. כלומר זה לא עונש אלא סיבה ותוצאה. זה כמו שמי שלא יאמין שיצליח במעשיו אכן לא יצליח בשום דבר כי לא ינסה בכלל לעשות משהוא. זו נבואה שמגשימה את עצמה.

ולמעשה נדמה לי שעונשי התורה במקרה כזה הן לא עונשים של נקמה או צדק אלא של תיקון. כמו עונש שאבא שולח את הילד שלו לחדר אם עשה משהוא לא בסדר. כלומר במקרה כזה (של תחיית המתים ) אי השכר (מבחינת התורה) יותר גרוע מעונש אקטיבי של גיהנום אז עדיף לו שיבלה בגהינום או יחזור בגלגול רק בשביל שיאמין מתישהוא בתחייה (אחרי ייסורים רבים. מתי שהוא יפסיק לדפוק את הראש בקיר) ויקום בסופו של דבר. וכן על דרך זה שאר האמונות.

והאמת שבמובן זה אפשר לדבר על מצוות. וגם על מצווה א' ברמבם. יש ברמבם גם מצוות שהן לא ציווייים אלא מציאויות. כמו מצוות הטומאה והטהרה ("שיהיה נוגע במת מטמא") והדינים (דין השור והבוטר) . אז במובן הזה כל מעשה שיש לו השלכה על המציאות (כלומר "עונש" אם לא עושהו או לא מקבלו כנכון (מאמין בו)) יכול אף להספר כמצווה. כלומר מצווה א היא מצוות מציאות אלוהים ( הוא ניסח "לידע שיש שם אלוהים ". אבל לנסח ש"יש אלוהים" זה קצת היה מוזר גם לו)

מי דיבר על עונש? אני מסכים שייתכנו תוצאות על מי שכופר בעובדות.
לגבי מצווה א, גם אני חשבתי כך בעבר (שמדובר על הצהרה ולא על ציווי ממש), אבל העירוני שהוא מביא את המצווה להאמין ברשימת המצוות התמידיות, ומוכח שכוונתו למצווה שיש לקיימה.