סמכות חז"ל
שלום הרב מיכאל,
רציתי לשאול לגבי קבלת סמכות חז"ל. ממה שהבנתי אתה מתייחס לקבלת סמכות חז"ל כקבלת סמכות שלטון החוק. אבל מבחינה מוסרית, הסיבה שאני מקבל את סמכות הכנסת דומה קצת לסיבה שאנשים מקבלים את הכרעת הרוב בקבוצת מטיילים, גם אם היא מנוגדת לדעתם. יש מעין הבנה אינטואיטיבית שכך ראוי לנהוג כלפי חבריך. החיוב הזה הוא חיוב מוסרי כלפי החברה. מאידך, בתחום הדתי, אני לא מרגיש מחויב כלפי החברה לקבל סמכות דתית כלשהי. כלומר, בין אם אני אקבל את סמכות חז"ל או לא, אני לא רואה בזה שאלה שנוגעת לחברה, או פוגעת בה. לכן אני לא מרגיש מחויב מבחינה מוסרית לקבל את סמכות חז"ל. האם יש סיבה נוספת, מעבר לעניין ההשוואה ל"כנסת" שבגללו עלינו לקבל את סמכות חז"ל? או שאולי לא הבנתי לגמרי את האנלוגיה לכנסת פה?
מבחינה הגיונית, אני לא רואה סיבה לאמץ במלואה מערכת חוקים מאובנת, שבגלל כל מיני בעיות טכניות לא יכולה לצאת מהאיבון שלה. נשמע לי יותר הגיוני לאמץ את הדברים הנכונים, ואת אלו שלא נכונים או שלא רלבנטיים לימינו, לדחות.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים שנשלחו למייל שלכם.
תשובות 1
ראשית, לפי הרמב"ם (שורש א וריש הל' ממרים) זה נעוץ בלא תסור והשאלה לא עולה. הקושי שבדבריך הוא רק לשיטת הרמב"ן (בהשגות לשורש א) שחולק על הרמב"ם. יתר על כן, גם לפי הרמב"ם ניתן לשאול אפילו שזה כתוב בתורה בלא תסור, מה מחייב אותי לציית לתורה? אז מה אם אבותיי התחייבו בהר סיני? אני לא רוצה. וכי יש לי מחוייבות מוסרית לציית? ר"ש שקאפ עוסק בזה בשער ה, וטוען שיסוד המחוייבות לתורה עצמה היא ההתחייבות שלנו מכוח השכל (ובכך הוא מסביר שכל סברא שיוצאת מהשכל מחייבת, שהרי גם מה שכתוב בתורה מחוייבים אליו מכוח השכל, והפה שאסר יכול לאסור שוב).
אני מבין את המחוייבות הזאת אחרת ממך. זו לא מחוייבות מוסרית אלא משפטית. אתה חלק מהחברה וככזה מה שהיא מחליטה זה כאילו שאתה החלטת, ולכן עליך לעמוד בהחלטותיך. כל עוד אתה חלק מהחברה ההחלטות הללו מחייבות אותך (לא תמיד מוסרית, אבל תמיד משפטית). כמובן שברגע שאתה מחליט שאינך חלק מזה זה לא מחייב אותך.
כל עוד אנחנו חלק מהקהל שמחוייב להלכה, כמ ושהתחייבנו לקיים את ההלכה עצמה כחלק מהקהל שהתחייב בהר סיני, כך אנחנו מחוייבים להחלטת המחוקקים של הקהל הזה. הם מדברים בשמנו.
———————————————————————————————————————-
שואל:
לצורך הדיון, נניח שהרמב"ן צודק.
גם אם נגיד שיש פה מחויבות משפטית. מה מחייב אותי למערכת המשפט? לגבי חיוב מוסרי יש לי הבנה אינטואיטיבית שאני מחויב בו, אבל לגבי חיוב משפטי, אין לי הבנה כזאת. זה גם לא כל כך ברור לי המושג: "מחוייבות משפטית".
כתבת: "כמובן שברגע שאתה מחליט שאינך חלק מזה זה לא מחייב אותך". האם יש חובה כלשהי להחליט שאתה חלק מזה?
לגבי הקהל שמחויב להלכה, הרי החיוב הוא כלפי הקב"ה ולא כלפי החברה. לפני שאני מחויב למחוקקים (דרבנן) אני מחויב לקב"ה (דאורייתא). לכן לכאורה נראה לי שיש להניח תפילין ביו"ט שני של גלויות למשל (למרות הכלל שחכמים קבעו שחכמים יכולים לבטל מצוות עשה בשוא"ת). ומה אם חכמים היו קובעים שהם יכולים לבטל את כל המצוות כרצונם? גם אז היינו מחוייבים להם?
דוגמא אקטואלית להתנגשות בין דרבנן לדאורייתא היא דברי האדמו"ר בגור בכנס נגד "פגעי הטכנולוגיה":
"לסיום דיבר הדיין הגאון רבי נפתלי נוסבוים שהקריא את התקנון המפורסם בחסידות, ופסק כי מי שלהוריו יש מכשירים לא כשרים, הוא אינו מחויב בכיבוד אב ואם ואסור לו לבקר אותם."
גם אם הייתי חסיד גור, שמאמין שלאדמו"ר יש כוח לתקן תקנות, עדיין הייתי שואל את עצמי, למי אני יותר מחויב, לתקנות, או לקב"ה?
———————————————————————————————————————-
הרב:
המחוייבות היא לקב"ה אבל המתחייב הוא הציבור. ואני מחוייב כחלק מהציבור שהתחייב. זו לא מחוייבות לציבור כמובן. כל עוד אני משתייך אליו אני מחוייב ועומד. הקב"ה מצפה שנעמוד בהתחייבות, אבל כל אדם יחליט האם זה מתאים לו או לא.
וזוהי המחוייבות למערכת המשפט. לפי הצעתי זו לא מחוייבות לחברה אלא מחוייבות מסוג שונה. כשהתחייבתי (כחלק מהחברה) עליי לעמוד בזה. זו דרישה מהאדם כאדם ולא כלפי אדם אחר. אם זו היתה מחוייבות לחברה אז היה לה בסיס מוסרי, אבל אני לא חושב שאפשר להעמיד את המשפט על המוסר. הניסיונות לעשות זאת ממש לא משכנעים אותי (ראה כל ספר בתורת המשפט). בעצם זהו סוג של צו קטגורי.
אגב, לדעתי לרוב בני האדם יש אינטואיציה כזאת. כשאתה שואל אותם והם לא יודעים מה לענות, או אז מתעוררות כל מיני רציונליזציות שמעמידות זאת על המוסר.
אולי יש השלכה לדבריי בשאלה האם יש חובה לציית לחוק כשזה לא מזיק לאף אחד. לטענתי כן. ראה בדיון שלי על הצו הקטגורי במחברת 4. אבל אם ההנמקה היא מוסרית (כמקובל, ודלא כקאנט שמעמיד גם את המוסר כצו קטגורי) אז נראה שלא. שים לב שלפי קאנט המוסר הוא לא אינטואיציה שעליה אפשר להעמיד את החובה המשפטית, אלא להיפך: החובה המוסרית מבוססת על אינטואיציה משפטית.
כעין זה אני מתאר במאמרי על הכרת הטוב אונטית ומוסרית.
לגבי המחוייבות לחכמים, ברור שהיא יונקת מהציווי של הקב"ה, אבל הציווי הזה עשאנו לעם וסביבו התלכדנו, וככזה הוא מקור התוקף של החוק. וכעת מכוחו יש לחכמים סמכות לקבוע דברים עבור כולנו. אם הם יחרגו ויהיה נראה לציבור שהם לא פועלים בשמו פקעה המחוייבות. בינתיים לא החלטנו לזרוק אותם ויש תחושה אצל רובנו כנראה שהם לא חרגו מסמכותם.
לגבי עניין הרבי מגור. כשהקב"ה עצמו אומר לנו לציית, אין סתירה. אם הרבי מגור היה אומר לא לציית לקב"ה אין לשמוע לו. אבל תקנות הן חלק מההלכה. זה כמו מי שמתנה תנאי על מנת שלא תשמטני שביעית (שהוא בטל) מול על מנת שלא תשמטני בשביעית (שהוא קיים). ובוודאי במקרה כמ ושהבאת שהרבי מגור אפילו לא תיקן תקנה אלא פירש את ההלכה עצמה שאין לכבד הורים רשעים (יש בזה מחלוקת ראשונים אגב), והוא רק הסביר מיהו רשע בימינו. כאן בכלל אין התנגשות.
———————————————————————————————————————-
שואל:
לפי דבריך אני מבין שיש שלוש סוגי מחויבות: דתית, מוסרית, ומשפטית.
עכשיו נשאלת השאלה מה קורה כאשר יש התגנשות בין חיובים שנובעים ממקורות שונים. אני מניח שמחויבות דתית היא העליונה. אבל לגבי התנגשות בין חיוב מוסרי לחיוב משפטי, מה תהיה התשובה?
בנוסף, מהניתוח הזה יוצא שהאיסור להניח תפילין ביו"ט שני של גלויות נובע מחיוב משפטי, ואילו מצד שני, החיוב כן להניח תפילין ביו"ט שני של גלויות נובע מחיוב דתי. לכאורה לפי זה נראה שיש להניח תפילין ביו"ט שני מכיוון שהחובה הדתית חזקה יותר, לא כך?
בנוסף, מה מקור התוקף של החיוב המשפטי לשיטתך אם אתה לא מעמיד אותו על המוסר?
אגב לגבי הרבי מגור, השולחן ערוך פסק כדברי הרמב"ם, שאפילו אם ההורים רשעים חייב לכבדם.
———————————————————————————————————————-
הרב:
1. החיוב ההלכתי הוא כמו חיוב משפטי אלא שהוא מופנה כלפי המערכת ההלכתית.
2. שאלת ההתנגשות קיימת גם בלי קשר אליי. העובדה שהמוסר הוא שמחייב ציות למערכת המשפטית לא אומרת שתמיד הוא יגבר על ההוראה המשפטית. בדיוק כמו שלפי הסוברים שהמוסר מחייב ציות להלכה עדיין ההלכה דוחה את המוסר (לפחות בתפיסות המקובלות).
3. שאלות של התנגשות קיימות גם בתוך המוסר עצמו ואין דרך פשוטה או אלגוריתם להכריע. על כך כתבתי בספר השלישי של הקוורטט, אנוש כחציר. בינתיים התיאוריה פותחה עוד יותר (ובספר השלישי בטרילוגיה התיאולוגית אפרט כנראה).
4. כפי שהסברתי, גם האיסור להניח תפילין בחוה"מ וגם החובה יוצאים מהמחוייבות הדתית (שיסודה בחובה משפטית כלפי ההלכה).
5. אני לא מקבל את הטענה שהחובה הדתית חזקה יותר מאחרות. כל דבר לפי עניינו. החזו"א דיבר על החלק החמישי של השו"ע, וכוונתו שלפעמים רצון ה' במוסר דוחה הלכה פסוקה. וכך גם לגבי עבירה לשמה. וכך גם מדברי בעל העקידה לגבי מיסוד הזנות ועוד דוגמאות שונות.
6. למה צריך מקור לחיוב המשפטי. זה עקרון יסוד כמו העיקרון שבבסיס המחוייבות המוסרית. הרי אם איני מעמיד את האחד על השני אז ברור שיש ביסוד כל אחד מהם עיקרון נפרד. כל שרשרת הנמקה מסתיימת בעיקרון שאותו אי אפשר לנמק. חשים אינטואיטיבית שהוא נכון. כך לגבי המוסר וכך גם לגבי המשפט.
7. לגבי החובה לכבד אב רשע, הדברים ידועים ועתיקים. אגב, גם להלכה כיבוד אחרי מותו לחלק מהדעות לא קיים. דברי הרבי מגור אכן צ"ע להלכה, ואולי באמת זה גופא מוכיח שכוונתו לתקן תקנה ולא רק לפרש כמו שכתבתי קודם. ואולי אין כוונתו שאין חובה לכבדם אלא שאם הכיבוד יביא אותנו להיכשל אין חובה לעשות זאת (איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו). אבל אני באמת מרגיש נבוך להגן על דברי הבל כאלה ולהסביר אותם.
———————————————————————————————————————-
שואל:
בהמשך לשאלה זו, זכור לי שבאחד משיעוריך המוקלטים טענת לגבי ההלכה שתולעים שנולדו בתור הפרי מותרים, שהיא הלכה שיסודה בטעות (שתולעים נולדים מתוך פירות ראה תמונה מצ"ב מתור ספרו של נדב שנרב על פרשת השבוע – "קרן זווית") ולכן ההלכה בטלה, והתולעים אסורות. אבל זה בסתירה לאמירותיך שקיבלנו את סמכות חז"ל והתלמוד גם במקום שהם טעו בו. אם תגיד שבמקום שברור לנו שהם טעו (כמו כינה בשבת למשל) אז הלכה לא כמו חז"ל, אולי זה יתן פתח לביטול תקנות שבטל טעמן, או הלכות אחרות שנראות לא נכונות?
בנוסף אם נגיד שיש להחמיר בתולעים ש"נולדו בפרי" יוצא שאכילת תאנים בימינו תהיה מאוד מסובכת מבחינה הלכתית (ראה לינק בכושרות: http://www.kosharot.co.il/show_bama.asp?id=61849). נראה לי לא סביר שחז"ל הבינו שכך יש לנהוג לפני אכילת תאנה. אולי אם חז"ל היו יודעים שאין כזאת מציאות שתולעים נולדות מתוך פרי, הם עדיין לא היו מביאים למצב שהתאנה מצריכה בדיקה מאוד קפדנית לפני אכילתה (אחת משבעת המינים) כי זה נראה דבר מאוד לא סביר שזו כוונת התורה. אם אני הייתי צריך לפרש את כוונת התורה באיסורי תולעים ושרצים, הייתי מפרש שכל האיסור הוא באכילה מזיד (למשל מרק תולעים תאילנדי), אך לא כאשר התולעים נמצאים בתוך פרי בכמות קטנה, ואין כוונה לאכול את התולעת אלא רק את הפרי (דומה לפסיק רישא דלא ניחא ליה, או טעמו לפגם). מה דעתך לגבי זה?
———————————————————————————————————————-
הרב:
כאשר תקנת חז"ל מבוססת על טעות היא בטלה מאליה. זה לא מצב של בטל טעם אלא של "מקח טעות". הם חז"ל היו יודעים את מה שאנחנו יודעים הם לא היו מתקנים מעיקרא. הרי זו לא טעות שנוצרה בימינו אלא היתה גם בימיהם אלא שהם לא ידעו על כך. ביטול טעם הוא כאשר המציאות השתנתה ולא כשהידע על המציאות התווסף.
סברתך לגבי איסור אכילת תולעים כשאי אפשר יש לה מקום (לא ניתנה תורה למלאכי השרת, דרכיה דרכי נועם וכו'), אם כי אני מהסס האם די בה כדי להתיר. אפשר להרחיב אותה לפי העיקרון של אפשר ולא קא מכוין או לא אפשר וקא מכוין (פסחים כה), ודומני שבערוה"ש מדבר להדיא על אינו מתכוין באכילת תולעים (ואולי תליא במחלוקת הפוסקים באו"ח סי' שטז לגבי ספק פסיק רישא. ראה ביאור הלכה שם). אבל סברא זו היא חדשה, ואין בה כדי להסביר את קביעת חז"ל עצמה. אתה רק טוען שהקביעה אמנם בטלה אלא שיש מקום להתיר מסיבה אחרת.
———————————————————————————————————————-
שואל:
זכור לי שאמרת באחד מהשיעורים המוקלטים שגם במקום שחז"ל טעו, אנחנו מחויבים לפסיקתם, בדומה לחוק שהכנסת חוקקו, שגם אם החוק שגוי, אנחנו עדיין מחויבים אליו. אם כן, למה דווקא פה אתה רואה בטעות "מקח טעות" אבל במקומות אחרים שחז"ל טעו עדיין תגיד שאנו מחוייבים לפסק?
———————————————————————————————————————-
הרב:
דיברתי רק על טעות עובדתית. כשמדובר על טעות הלכתית זה מחייב, אבל לגבי עובדות לא. אין סמכות לגבי עובדות (או שהן נכונות או שלא). יש סמכות לגבי נורמות (כלומר ניתן לדרוש מאיתנו לנהוג על פי נורמות לא נכונות רק בגלל שיקולי סמכות).
———————————————————————————————————————-
שואל:
האם אתה מתכוון שרק במקום שהטעות ההלכתית היא לחומרא היא מחייבת? או גם כשמדובר בטעויות הלכתיות שמובילות לקולא הלכתית אליבא דאמת, גם אז אנחנו מחויבים לטעות? ואם כן, למה? הרי דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?
———————————————————————————————————————-
הרב:
דומני שגם טעויות לקולא מחייבות כי הפסיקה של הגמרא מחייבת. אמנם במקרה כזה אפשר לומר שמן הראוי להחמיר כי סו"ס האמת ההלכתית היא אחרת (מה שלא קורה במקרה ההפוך).
לגבי סברת דברי הרב, הרי הרב גם אמר ב"לא תסור" לשמוע לחכמים ולקבל את הכרעת הציבור (על סמכות התלמוד).
זה דומה מאד לדברי בעל דרשות הר"ן שמקשה כיצד מורים לזקן ממרה לשמוע לבי"ד כשהוא יודע שהם טועים (ההנחה היא שזקן ממרה שחושב שהם טועים כנראה צודק, שהרי מדובר באחד שהגיע להוראה. לפחות הוא עצמו אמור להניח שהם טועים), הרי הטעות תביא לו נזק רוחני (לפחות לשיטת הטבעיים שעבירות גורמות נזק)? והוא עונה שגם לא תסור הוא עבירה ולכן גם אי הציות להם גורם לנזק. ———————————————————————————————————————- שואל: חשבתי על רעיון שאולי מסביר את המחויבות לתלמוד:
המחויבות לדברי חז"ל נולדת מהעובדה שהחיוב לקיים מצוות הוטל על עם ישראל כעם בראש ובראשונה (ולא הוטל על כל פרט כאינדיבידואל) ומתוך כך, ההבנה הקולקטיבית של העם את התורה היא הדרך המחייבת את הפרט, גם במקום שהפרט חולק על הבנה זו, ובימינו העם מבין את התורה בהתאם לאמור בתלמוד והעם רואה בתלמוד כפרשנות הנכונה של התורה. ולכן גם אם הפרט חולק על תפיסה זו, הוא עדיין מחויב להבנה הקולקטיבית. זה גם השוני בין המחויבות המוסרית למחויבות ההלכתית, שהמחויבות המוסרית היא אינדיבידואלית (כל אחד מחויב לאיך שהוא מבין את המוסר, ולא לאיך שהחברה מבינה את המוסר) וההלכתית קולקטיבית.
מה דעתך על רעיון זה? ———————————————————————————————————————- הרב: זה כעין מה שכתבתי בעצמי למעלה. אמנם דומני שהציבור לא בהכרח מניח שהתלמוד צודק אלא רואה אותו כמחייב. זה לא בדיוק אותו דבר. ובכל מקרה עקרונות כאלה הם גורפים וכלליים מדיי, ולכן יהיו מקרים שבהם ניתן לחרוג מזה. להבנה הקולקטיבית יש משקל, אבל יש עוד עקרונות שנכנסים לשקלול כשמחליטים מה עלינו לעשות. כשההחלטה הציבורית מוטעית בעליל, או מזיקה בעליל, אז עם כל הכבוד למודל הזה לא בהכרח אציית לו. מעבר לזה, ההבנה הקולקטיבית נוצרת על ידי כל ההבנות של הפרטים, וגם אני אחד הפרטים. לכן בהכרח עליי לגבש עמדה משלי ולתרום אותה לשקלול הכללי. אם תמיד אנהג לפי סקר סטטיסטי מה סובר הרוב אז אף פעם לא אוכל לגבש עמדה משלי.
לגבי סברת דברי הרב, הרי הרב גם אמר ב"לא תסור" לשמוע לחכמים ולקבל את הכרעת הציבור (על סמכות התלמוד).
זה דומה מאד לדברי בעל דרשות הר"ן שמקשה כיצד מורים לזקן ממרה לשמוע לבי"ד כשהוא יודע שהם טועים (ההנחה היא שזקן ממרה שחושב שהם טועים כנראה צודק, שהרי מדובר באחד שהגיע להוראה. לפחות הוא עצמו אמור להניח שהם טועים), הרי הטעות תביא לו נזק רוחני (לפחות לשיטת הטבעיים שעבירות גורמות נזק)? והוא עונה שגם לא תסור הוא עבירה ולכן גם אי הציות להם גורם לנזק. ———————————————————————————————————————- שואל: חשבתי על רעיון שאולי מסביר את המחויבות לתלמוד:
המחויבות לדברי חז"ל נולדת מהעובדה שהחיוב לקיים מצוות הוטל על עם ישראל כעם בראש ובראשונה (ולא הוטל על כל פרט כאינדיבידואל) ומתוך כך, ההבנה הקולקטיבית של העם את התורה היא הדרך המחייבת את הפרט, גם במקום שהפרט חולק על הבנה זו, ובימינו העם מבין את התורה בהתאם לאמור בתלמוד והעם רואה בתלמוד כפרשנות הנכונה של התורה. ולכן גם אם הפרט חולק על תפיסה זו, הוא עדיין מחויב להבנה הקולקטיבית. זה גם השוני בין המחויבות המוסרית למחויבות ההלכתית, שהמחויבות המוסרית היא אינדיבידואלית (כל אחד מחויב לאיך שהוא מבין את המוסר, ולא לאיך שהחברה מבינה את המוסר) וההלכתית קולקטיבית.
מה דעתך על רעיון זה? ———————————————————————————————————————- הרב: זה כעין מה שכתבתי בעצמי למעלה. אמנם דומני שהציבור לא בהכרח מניח שהתלמוד צודק אלא רואה אותו כמחייב. זה לא בדיוק אותו דבר. ובכל מקרה עקרונות כאלה הם גורפים וכלליים מדיי, ולכן יהיו מקרים שבהם ניתן לחרוג מזה. להבנה הקולקטיבית יש משקל, אבל יש עוד עקרונות שנכנסים לשקלול כשמחליטים מה עלינו לעשות. כשההחלטה הציבורית מוטעית בעליל, או מזיקה בעליל, אז עם כל הכבוד למודל הזה לא בהכרח אציית לו. מעבר לזה, ההבנה הקולקטיבית נוצרת על ידי כל ההבנות של הפרטים, וגם אני אחד הפרטים. לכן בהכרח עליי לגבש עמדה משלי ולתרום אותה לשקלול הכללי. אם תמיד אנהג לפי סקר סטטיסטי מה סובר הרוב אז אף פעם לא אוכל לגבש עמדה משלי.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים שנשלחו למייל שלכם.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer
