עבודה מתוך פרס

התפיסה שאתה מציג שגויה מיסודה. מי שעובד את ה' כדי לקבל פרס אינו עובד את ה', אלא עובד את עצמו. הרמב"ם בתחילת פרק י' מהלכות תשובה קובע במפורש שעבודה על מנת לקבל ברכות או עולם הבא היא עבודה "מיראה", וזו דרכם של עמי הארץ, נשים וקטנים, שמחנכים אותם כך עד שתרבה דעתם.

הצורה הנעלה היא עבודה מאהבה, שאותה מגדיר הרמב"ם לא כרגש מתפרץ, אלא כעשייה נטולת אינטרסים: "עושה האמת מפני שהוא אמת". משמעות הדבר היא "קבלה באלוה" – ציות לצו האלוקי אך ורק מפני שהא-ל ציווה עליו, ללא שום מניע נוסף, גם לא מניעים נשגבים כמו הרצון ליהנות מטובו.

הטענה שלך מערבבת בין שני מישורים שונים לחלוטין: השיקול של הקב"ה במתן המצוות, לעומת המוטיבציה שלנו בקיומן. ייתכן מאוד שהקב"ה נתן את המצוות כדי להיטיב לנו, ושהשכר והעולם הבא הם אכן ביטוי לטובו. הרמב"ם עצמו מוסיף מיד ש"סוף הטובה לבוא בגללה". אולם, אם המוטיבציה שלך בקיום המצווה היא להשיג את ההטבה הזו – הפכת את המצווה לאמצעי לסיפוק צרכיך שלך.

חשוב על אב שמבטיח לילדו סוכרייה כדי שיעשה מעשה נכון. מטרת האב היא לחנך את הילד או להיטיב עמו, אבל הילד מצידו פועל רק כדי לקבל את הסוכרייה. זהו שלב חינוכי לגיטימי לילדים, אבל מאדם בוגר מצופה לקיים את המעשה כי הוא נכון, ולא כדי להשיג את הפרס. אם אתה מקיים מצוות כדי לקבל שכר, עבודתך היא אינטרסנטית ולא "לשמה", ואין זה משנה שאתה מכיר בכך שמקור השכר הוא טובו של הא-ל. עבודת ה' טהורה פירושה לעשות את רצונו כי הוא אלוהים, ואת ההטבה להשאיר כתוצאה שתבוא ממילא, ולא כמניע לעשייה.

אגב, הטיעון מכוח טובו של הא-ל יכול להוביל למסקנה שייתכן שעצם הציות שלך בעצמו מביא לעוד טובה שלא הייתה נוצרת אם היית עובד בשביל הטובה. ועדיין אינך אמור לעבוד בשביל הטובה. כעין זה בהקדמת האגלי טל שטוב וראוי ליהנות מלימוד תורה אבל לא נכון ללמוד בשביל ההנאה.