עבירות צריכות כוונה?
במצווה יש דיון האם יוצא ידי חובה או לא. בעבירות אין יציאה ידי חובה, ולכן שם כשאין כוונה (כלומר כשלא אמר לשם ייחוד קוב"ה הריני מתכוון לעבור עבירה על רצונו ית') זה לא פוטר. אמנם כתבתי שמצוות צריכות אמונה, ובלי אמונה גם עבירות אינן עבירות. ראי במאמרי הכשלת חילוני בעבירה כאן באתר. לגבי בל תוסיף לא בעידנא יש הבחנה בין התכוון להוסיף לבין לא התכוון.
האמת הופתעתי מהתשובה.
האם כוונה היא בהכרח לשם ייחוד? כשאומרים מצוות צריכות כוונה המשמעות היא מודעות לכך שקיים בכך מצווה לא?
בעבירות צריך (אסור) להיכנס לידי חובה. אלה כל הדיונים על לא מתכוון מתעסק ודומיהם לא כך?
וגם כשחייב חטאת על שוגג – זה בעצמו חידוש לא?
מצווות צריכות כוונה פירושו כוונה לצאת ידי חובה (כלומר כוונה לשם מצווה). הביטוי "לשם ייחוד" הוא רק ביטוי לכך. דבריי בעינם.
אין לזה שום קשר לשאלת המתעסק ואינו מתכוון באיסורים. ר"ש שסובר שאינו מתכוון פטור לא סובר שמצוות לא צריכות כוונה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer