על המחויבות לקב"ה

שוב אחזור שהבאתי דוגמה ולא ראיה. דוגמה היא תמיד טובה. טענתי היא שאם אתה חש מחויבות כזאת יש לה בסיס ואין צורך להיות מוטרד מהיעדר הבסיס (כל בסיס מבוסס גם הוא על תחושה ראשונית). לא גרעה תחושת המחויבות כלפי הקב"ה מתחושת המחויבות כלפי המוסר. אפילו נניח שהמוסר קודם לקב"ה במובן כלשהו, מדוע שזו לא תהיה דוגמה טובה לכך שתחושת המחויבות מחייבת? לגבי השאלה על אותיפרון, לדעתי היא חסרת משמעות. אין דבר כזה לפני הקב"ה ובלי הקב"ה. בלעדיו אין עולם ואין בני אדם, אז מה המשמעות של מחויבות מוסרית במצב כזה? מחויבות של מי? המשמעות היחידה יכולה להיות בשאלה האם הוא יכול לברוא עולם בלי חיובי מוסר, וכאן התשובה היא כנראה כן. אמנם יש מקום לטענה שבעולם כזה לא יחושו בחיוב מוסרי אבל הוא עדיין יהיה תקף. אבל זו אמירה תיאורטית ולא מאד מעניינת.