על נאום איילת שקד בלשכת עו"ד

שלום הרב,
מה דעתך על הנאום:
נאומה המלא של שרת המשפטים איילת שקד מכנס לשכת עורכי הדין:
 
יש מילים שנכתבו בשעתן באופן כל כך מדויק וכל כך מלוטש, שגם השנים שעוברות מאז התפרסמו לראשונה לא פוגמות ברלוונטיות שלהן, והזמן לא מצליח לכסות אותן בחולותיו הנודדים. 
 
הנה כמה מילים כאלה:
"משהונחה לפניי חוות-דעתו של חברי, הנשיא ברק, נתתי ידי בידו והנחתי לו להובילני בדרכו. 
 
עלינו הרים שבפסגותיהם זכויות יסוד, עברנו על פניהן של דוקטרינות, ירדנו אל כללי משפט פרטיקולריים, ובדרכנו ליוו אותנו כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר. 
 
לקראת סופו של המסע עלינו על אנייה והגענו אל אי באמצע האוקיאנוס. ירדנו מן האנייה, ועל המזח הקביל את פנינו איש נשוא פנים.
"ברוכים הבאים", ברכנו האיש במאור פנים.
"ברוכים הנמצאים" השיבונו והוספנו: "אנו מישראל, מבית-המשפט העליון של ישראל. ומי אדוני?", שאלנו.
"שמי הוא תומאס, תומאס מוֹר".
"נעים מאוד. ומהו המקום שאנו נמצאים בו?", שאלנו.
"אתם נמצאם במדינת אוּטוֹפְּיָה", השיב האיש.
"ומהי שיטת המשפט השוררת באוטופיה? האם דומה היא לשיטת המשפט שבישראל?".
מר מוֹר חייך והשיב: "צר לי, אך יש הבדלים עמוקים בין שתי שיטות המשפט, ויעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוטופיה. לעת הזו אתם נלחמים על חייכם, על קיומה של המדינה, על יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה ככל העמים. דיני אוטופיה – במצבכם כהיום הזה – לא לכם הם. עדיין לא. שימרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו." כך אמר האיש ולא יסף. "ואיקץ, והנה חלום."
עד כאן דבריו של השופט מישאל חשין זכרו לברכה בבג"צ "איחוד משפחות"; 14 במאי, 2006. 
**
רבים שיבחו את השופט חשין על שידע להקיץ מתוך החלום המשפטי, העוסק בסוגיא התיאורטית של הזכות למשפחה ונגזרותיה, אל המציאות הישראלית הקונקרטית, זו הנלחמת על עצם קיומה ושסכנת אזרוחם של רבבות רבבות נתיני יישות עוינת ריחפה מעליה. 
 
לולא התעורר חשין מאותו 'חלום' כהגדרתו, עובר צד, ויוצא כנגד תפיסתו הדומיננטית של הנשיא דאז, השופט אהרון ברק, הייתה זו מוצאת את ביטוייה בפסק דין אסוני, שסוכל על חודו של קול. 
 
אלא שרק מעטים, מעטים מדי, ביקשו לבחון מהו אותו חלום אוטופי מתמשך וכללי שחשין הצליח להתעורר ממנו, ונדמה לי שביקש מכולנו, באמצעות הפסקאות שהקראתי בפניכם, לנסות ולהקיץ ממנו גם כן.
** 
בכל הקשור בזכויות פרט וזכויות יסוד אין כמו ישראל… 
אמצעי הראייה החוקתיים שמערכת המשפט הישראלית פיתחה בתחילת שנות התשעים כל כך מתוחכמים שלא רק שהם יודעים לזהות זכויות יסוד כשאלה קיימות ומעוגנות בחוקי היסוד, הם יודעים לזהות זכויות כאלה אפילו כשהן אינן קיימות… 
 
הם מזהים זכויות יסוד גם כשבית המחוקקים, הגורם האמון על עיגון הזכויות, החליט מסיבותיו שלו, וכתוצאה מתהליך שקילה ארוך, שלא להעניק אותן בשלב זה. 
 
לעומת יכולות הזיהוי האלה בכל הנוגע לזכויות פרט, למערכת המשפט בישראל יש גם שטחים מתים. אזורים שלמים שבהם אין היא מסוגלת לזהות דבר.  
 
בישראל של 2017, מדינה שמשטרה החוקתי הוא מארג שתי וערב של זכויות פרט, ללא כל התייחסות בחוקי היסוד שלה להיותה מדינת הלאום של העם היהודי – הפכה הציונות לשטח המת של המשפט. שאלות הנוגעות לה כלל אינן רלוונטיות. אתגרים לאומיים הם נקודה משפטית עיוורת, שעל פי התפיסה המקובלת היום, לא אמורים לבוא בחשבון, ובוודאי שלא להכריע כשמולן עומדות שאלות הנוגעות לפרט.
 
שאלת הדמוגרפיה ושמירת הרוב היהודי הן דוגמאות קלאסיות. הפסיקה הישראלית כלל אינה רואה אותן כערכים האמורים להישקל. לא רק בכל הנוגע לעתירה המפורסמת כנגד חוק איחוד משפחות בה פתחתי, שהיא למעשה שם מכובס לניסיון לייצר זכות שיבה זוחלת לתוככי מדינת ישראל מכוח הפסיקה. 
 
שאלת הרוב היהודי אינה רלוונטית בשום מקרה!
 
היא לא רלוונטית כאשר אנחנו מדברים על המסתננים מאפריקה שהשתכנו בדרום תל אביב והקימו בה עיר בתוך עיר, תוך דחיקת תושבי השכונות, ותגובת מערכת המשפט בישראל היא פסילה (ופסילה חוזרת) של החוק המבקש להתמודד עם התופעה. 
 
יכול להיות שלו הרעיון היה מונח באופן אמיתי על השולחן, הפסיקה מאתמול נראית אחרת.
היא גם לא רלוונטית כאשר משימה ארוכת שנים כמו ייהוד הגליל, שליוותה אותנו מאז ראשית הציונות, ננטשת בפסק דין קעדן, שרבים ידעו לזהות אותו עם פרסומו כ"פוסט-ציוני"(, וייזכרו בעניין זה דבריו של השופט לנדוי), והכל בשם הגנה על מערכת של זכויות פרט.
 
**
מערכת זכויות הפרט בישראל היא עניין שהוא כמעט מקודש בעיניי, אבל לא כשהיא מנותקת מכל הקשר. 
 
לא כשהיא מנתקת את עצמה מהייחודיות הישראלית, מהמשימות הלאומיות שלנו, מהזהות שלנו, מההיסטוריה שלנו, מהאתגרים הציוניים שלנו. 
 
הציונות אינה צריכה להמשיך, ואני אומרת כאן – גם לא תמשיך, לכוף את ראשה בפני מערכת זכויות פרט המפורשת באופן אוניברסלי ובדרך המנתקת אותה מדברי ימי הכנסת ומהיסטוריית החקיקה שכולנו מכירים.  
** 
מאז מהפכת הזכויות, הפסקנו לראות את עצמנו כקהילה, כגוף שאומנם מורכב מפרטים שונים, אך יש לו תפיסת עולם לאומית ושאיפות משותפות המאחדות אותו. 
 
כמעט ואיבדנו את היכולת לומר – "אנחנו". 
 
מאז המהפכה החוקתית והפרשנות המרדדת שניתנה במסגרתה להיותה של ישראל מדינה יהודית, פרשנות שהפכה את הייחוד הלאומי שלנו לסמל חלול וכלי ריק – התעצבנו כמערכת של מליוני יחידים. 
 
לכל היחידים האלה יש שמות פרטיים, אבל אין להם שמות משפחה. 
 
הם גדלו כאן כמו אדם וחווה. יחידים בעולמם. ללא שורשים, ללא קהילה, ללא עם, ללא היסטוריה וללא זהות. פרחי נופר, צפים על מים ללא שורשים.
 
וזהו בדיוק החלום שחשין מבקש מאיתנו להתעורר ממנו.
 
חלום בו מערכת המשפט בישראל, המבקשת לקבל על עצמה תפיסת עולם אוטופית ואוניברסלית, מקדשת את זכויות הפרט באופן קיצוני כל כך, ומפסיקה באותה השעה לקחת חלק במלחמה על עצם קיומה של המדינה ועל יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה.    
**
 
אני מבקשת לאחוז את השור בקרניו ולומר באופן הברור ביותר: 
 
בעיית הציונות כשטח המת של מערכת המשפט הישראלית – לפני שהיא בעיה משפטית – היא קודם כל תוצר של משבר מוסרי ופוליטי. 
 
ולכן, רק מהפכה מוסרית ופוליטית בסדר גודל דומה לזו שחווינו בשנות התשעים, כזו שתעניק אישור מחודש להישגי הציונות ועמדותיה המרכזיות מאז ראשיתה, תוכל להפוך את המגמה הבעייתית.  
 
'חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי' שנעביר במושב הקרוב של הכנסת עושה בדיוק את זה. 
 
הוא שינוי כולל. הוא מהפכה מוסרית ופוליטית. הוא פרדיגמה חדשה ביחס לכל מה שעברנו בחצי היובל האחרון. 
 
הוא אינו דיוק משפטי לכאן או לשם. הוא קריאה להתעורר מהחלום. הוא תפיסה כוללת שמחזירה את עקרונותיהם של דור המייסדים לקדמת הבמה המשפטית. הוא מעביר את הציונות ויסודות הזהות הכי בסיסיים והכי עמוקים שלנו מהשטח המת של שיטתנו המשפטית למקום הנכון והמתאים להם – תחת הזרקור המרכזי. 
 
הוא מייצר מארג חוקתי הכולל, לצד זכויות פרט, גם יסודות לאומיים חוקתיים למדינת ישראל. הוא ממלא את המושג "מדינה יהודית" בדיוק באותם התכנים שהמהפכה החוקתית רוקנה ממנו. 
**
יותר מכך, הוא משפיע על הדרך שבה אנחנו מבינים זכויות  – 
 
הן תחזורנה להיות עניין שניתן ללמוד את הצדקותיו, היקפו ופרשנותו הנכונה מתוך עיון בדברי ימי הכנסת; בדברי ימינו. נחזור ללמוד אותן מתוך ההיסטוריה הייחודית שלנו ומתוך צרכי הקיום והזהות שלנו. 
 
הן תפסקנה להיות עניין המיובא לכאן בארגזים הנפרקים מאוניות בנמל לפי מפרט שנקבע מראש באופן לא ידוע, ולפי הזמנה שלא אנחנו, החברים בכנסת ישראל, נציגי הציבור בישראל, חתומים עליה.
 
ודווקא בגלל זה העוצמה שלהן תגדל לעין שיעור מזו שיש להן כיום, לאחר שמערך הזכויות עבר, באמצעות פסיקה, תהליך אינפלציוני של הרחבה מלאכותית, מה שהביא בתורו לפיחות ציבורי חד בערכו של עצם מושג הזכות. 
 
זכויות היסוד ישובו ויהיו עניין הנטוע באופן עמוק בשיטתנו הייחודית.  
 
**
המבנה החוקתי החדש יביא לכך שנצליח, לצד שמירתן מכל משמר של זכויות היסוד המוסכמות, לשמור גם על הפיקדון המוסרי שלנו – מורשתנו הלאומית. 
 
הנסיבות ההיסטריות ואתגרי הציונות שעוד נכונו לנו יתנו לזכויות את צבען המיוחד והשפעתן הייחודית. 
 
במבנה החדש זכויות חדשות תקבענה, והישנות תזוהינה, בהסתמך על תוצרי הכנסת כאסיפה לאומית מכוננת. 
**
מתנגדיו של חוק הלאום מבקשים לקבוע כי דמוקרטיה בכלל, ודמוקרטיה חוקתית בפרט, באות בהכרח יחד עם סט ערכים מסוים. בדרך כלל הערכים האלה תואמים באופן מדויק, איך לא, את מצע מפלגתו של המתנגד. 
 
המתנגדים לחוק סבורים כי חוק יסוד המבליט את ערכינו הלאומיים והציוניים יהפוך אותנו לפחות דמוקרטיים.
 
אני, לעומתם, רואה בזכויות הפרט שהכנסת הכירה בהן – אמת לאמיתה, ואני רואה גם בערכים הלאומיים והציוניים שלנו אמת לאמיתה. 
 
ואין בי שום פחד.
 
אני יודעת שאמת אחת לא יכולה לסתור אמת אחרת.  
 
חיזוקה של אמת אחת לא מקהה את עוצמתה של אמת אחרת. 
 
להפך. 
 
דווקא הניסיון  לקעקע את שיטתנו הדמוקרטית כל זמן שהיא אינה תואמת את ערכיו של מאן דהוא; 
דווקא המוכנות לוותר עליה בשעה שהיא לאומית מדי, או ציונית מדי, לטעמו של המבקר, היא שכורתת את הענף שעליו יושבות הזכויות החשובות ביותר שהשגנו עד היום;
שכן על לבת קיומן של הזכויות – אין חולק, אלא שהצדקתן של הזכויות, מבחינת היקפן, עוצמתן ודרך עיצובן, טמונה דווקא בכך שהן נטועות עמוק בשיטתנו הייחודית. 
 
ההשתלבות בתוך מארג הכללים והמסורות שלנו, ולא עצם קיומן המופשט של הזכויות, היא שמעניקה להן את מקור כוחן. 
הן שבות ומצדיקות את עצמן משום שהכנסת בישראל והדמוקרטיה שלנו בחרו להכיר בהן. 
 
הבחירה שלנו בזכויות, העיצוב שלנו אותן כשהוא נעשה בהקשר הישראלי, ומתוך מודעות למכלול האתגרים הלאומיים והציוניים, הם שמקדשים אותן.
**
 
חשין הצליח להעיר את דעת הרוב בבית המשפט העליון מחלום על זכויות אוניברסליות; הוא הצליח להבהיר שזכויות מופשטות המנותקות מההקשר הישראלי ומההשלכות הנגזרות ממהלך שכזה הן עניין שנכון אולי לחיים על אי בודד באוקיינוס, אך לא בישראל המתמודדת על עצם קיומה באחת מהשכונות הכי קשוחות ומאתגרות של העולם. 
 
אלא שרגע אחד לאחר מכן שקעה המערכת שוב בשנת חלומות מתעתעת. 
 
משעה שהאוניברסליות הוגדרה כיעד, גם אם רחוק וכזה שעוד לא הגיע זמנו, קשה למערכת המשפטית לעמוד בפרץ ולהסביר לעצמה מדוע עוד לא הגיעה השעה, והדרך אצה לה להשגת המטרה הנכספת.
 
עבורי, וזאת בשונה מחשין, השאיפה לסדר פוליטי אוניברסלי המתעלם מהייחודיות של המקרה הישראלי כלל אינה נתפסת כאוטופיה. 
 
השאיפה שלי היא לראות את ישראל כמדינת לאום חזקה ומשגשגת העומדת בהבטחתה לקיומו והצלחתו של העם היהודי, ולצד זה מעניקה בפועל את כל אותן זכויות הפרט להן התחייבה במגילת העצמאות, המסמך המכונן הכי גדול של האומה שלנו – לכלל אזרחיה:  יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים וצ'רקסים. ובעניין חובתנו זו כמובן שאין, ולא יכולה להיות, מחלוקת פוליטית. 
 
זו השאיפה שלי, והאמת היא שאני מאמינה שהיא שאיפה לגמרי ריאלית. 
 
ואין לי ספק שהיא תתממש. 
 
ואם תרצו – אין זו אוטופיה.
 
**
 
תודה ושנת טובה.