פסיקה מסדר שני

הרב טוען תמיד שפסיקה צריכה לבוא מסדר ראשון, כלומר מתוך עיון בסוגיה ובשיטות השונות שמתוכן הפוסק מגיע לדין. פסיקה מסדר שני – כלומר פסיקה טכנית של ספירת ראשונים או דיון בשיטות המוצגות בשולחן ערוך – מוצגת על ידי הרב כלא נכונה מבחינה תורנית. אם אני מבין את הרב נכון, הפוסק צריך להגיע לאמת ההלכתית ולא לתוצאה פורמלית הנובעת מגורמים לא מהותיים. לפעמים יש כללי אצבע – רבי יוסי נימוקו עימו, הלכה כשמואל בדיני וכדומה – אבל גם הם נסמכים לכאורה על עקרונות פסיקה מסדר ראשון. 
אבל כשמעיינים במקורות לכאורה עולה גישה אחרת. הכלל רבים ויחיד הלכה כרבים נותן לכאורה כלל פרצדורלי. היות ויש הסכמה של הרבים הלכה כמותם בין אם אתה סובר שהאמת עם היחיד ובין אם לא. עקביא בן מהללאל אומר זאת כמעט במפורש כשהוא אומר לבן שלו ללכת אחרי הרבים ולא אחריו שהוא יחיד. גם הנימוק השני שמביאה המשנה מדוע מזכירים את דעת היחיד כדי שיסמכו עליו על בשעת הדחק מביאה לכאורה נימוק שאיננו מהותי. אם היחיד טועה מדוע ניתן לסמוך עליו בשעת הדחק? ממה נפשך או שהלכה צריכה להיות כמותו, או שגם בשעת הדחק לא ניתן לסמוך עליו. נראה לכאורה שהגמרא מניחה שיש אמת בשתי השיטות (כפטיש יפוצץ סלע כמו שמתאר זאת רש\"י) ופסיקת הלכה איננה רק עניין מהותי אלא גם טכני. אם יש רוב דעות הולכים אחרי הרוב. אם יש שעת הדחק הולכים אחרי היחיד וכדומה. לא תמיד הנימוק המהותי מכריע. האם הרב מסכים לטיעון הזה או שיש לך הסבר אחר לפסיקה מסדר שני מהסוג שתיארתי כאן?