קדושה

מיכי, באיזה מובן מוסר הוא תנאי מקדים לקדושה?

במובן שחברה תקינה ואדם בעל מבנה מוסרי תקין הם התשתית שבתוכה ניתן לבנות את הקדושה. הדבר מבואר במקרא ובחז"ל ונראה לי גם ברור בסברא.

נראה לי שאתה מתכוון למעין "פירמידת צרכים" (א-לה מאסלו) שלפיה בהיעדר מוסר אין מה לדבר על קדושה. אם זו כוונתך נראה לי שאתה מפרש את מושג הקדושה בצורה קצת מצומצמת, כאילו הוא חלק מטובתו ורווחתו של האדם באשר הוא אדם ("החברה"). הבעיה: בפירוש כזה הקדושה מפסיקה להיות איכות אובייקטיבית העומדת בפני עצמה. אלוהים, למשל, שאמור להיות קדוש הוא לא כזה טרם בריאת האדם.
יש כמובן דרך להתמודד עם הקושי שהעליתי אבל השאלה אם אתה בכלל רואה אותו.

העובדה שמדובר בפירמידה מקובלת עליי, אמנם א של צרכים אלא של התעלות אנושית. אבל המסקנה שלך שמעמידה את כל שלבי הפירמידה על אותו בסיס אינה מקובלת עליי. הקדושה קשורה להתקרבות לקב"ה ולא ליחס בין בני אדם. אבל יחס נאות בין בני אדם ומבנה אישיותי מוסרי תקין הוא בסיס נחוץ גם לקרבת אלוקים.

מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקדש, רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים".

אם הקדושה קשורה לבני אדם הרי בהיעדרם אין קדושה. לא ככה? אם היית מפנה את ההגדרה למוסר אולי היה יותר פשוט להגן על זה (סביר להניח שמוסר בלי בני אדם הוא מושג ריק מתוכן).

איבדתיך אנושות.

לדבריך הקדושה קשורה להתקרבות בני אדם לאלוהים. עכשיו אני שואל: בעולם שבו אין בני אדם (כי טרם נבראו, או כולם מתו או לא יודע) אין מי שיתקרב לאל. האם עדיין יש בעולם קדושה?