קטניות בפסח

מה לגבי מצה שרויה, ומצה עשירה? האם גם אלו חששות מיותרים?

שרויה כן. מצה עשירה לחלק מהדעות (הרמ"א) זה חמץ גמור ולא חשש.

ראיתי באינטרנט שו"ת שלך בו אתה אומר שאין בסיס סביר לאיסור קטניות.
האם אין כאן עניין של "בטל הטעם לא בטלה התקנה"?

ראשית, הכלל בטל טעם לא בטלה תקנה בעצמו אינו מוחלט (ראה עשרות דוגמאות שהראשונים שינו תקנות בפרק אחרון בספרו של נריה גוטל השתנות הטבעים). שנית, הכלל הזה עוסק בתקנות או גזירות. תקנה או גזירה היא תוצאה של קביעה מפורשת של בי"ד מוסמך (עבור כלל ישראל, סנהדרין או התלמוד עצמו שנחשב כסנהדרין). זה לא המצב בנושא הקטניות. שם מעולם לא היה בי"ד שקבע איסור על קטניות. פשוט היה מצב שבו התערבבו גרגירי חמץ בקטניות ולכן אנשים נמנעו מאכילתן.
בקיצור, טענתי היא שבניגוד לשיח הרווח אין כאן תקנה וגם לא גזירה. מי תיקן או גזר על כך? וכי היתה סנהדרין? ואפילו בלי סנהדרין, וכי חכמי אותו דור תיקנו זאת? במקום מסוים אנשים פשוט נמנעו מקטניות בגלל שהיה שם חשש שהתערבב בהן חמץ. כעת ובמקומותינו אין חשש כזה ולכן אין איסור.
הדבר דומה למי שימצא חמץ בחדר כלשהו בביתו ולכן ייזהר לא להכניס לשם מאכלים כשרים לפסח. כעת הוא ניקה את החדר, האם עדיין אסור לו להכניס לשם חמץ? לחילופין, בעולם בלי מכוניות האם עדיין יש לעבור את הכביש רק במעבר חציה?
כאמור, המצב היה שונה אם היתה יושבת מועצת חכמים וקובעת לעבור רק במעברי חציה. במצב כזה צריך ישיבה אחרת כדי לבטל את התקנה המקורית. אבל לגבי קטניות אין שום אינדיקציה שקרה דבר כזה (וכאמור, בטח לא סנהדרין), ולכן לא הוי דבר שבמניין שצריך מניין אחר להתירו.
גזירת/תקנת קטניות נולדה במוחם הקודח של אנשים שפוחדים משינויים (רפלקס הרפורמה). אין דבר כזה. אמנם יש לשונות בראשונים שמהם משמע שמדובר בגזירה אבל אלו דברי תימה, שכן אין לזה שום בסיס וכנ"ל.

ראה להרחבה טור מספר 2 באתר:

https://mikyab.net/%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%96%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%a7%d7%98%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%a8%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%9d-%d7%98%d7%95%d7%a8-2/

א. לפי זה מה דעת הרב על שבעה נקיים? זה מנהג מחייב? ומה לגבי ההמתנה של 4 ימים לפני ספירת הנקיים? או ההוספה האשכנזית של 5 ימים? ב. במה זה שונה מבני ביישן בגמרא בפסחים שחייבו אותם להמשיך במנהג אבותם להימנע מהפלגה בימי שישי? למה שם זה מחייב וכאן לא מחייב?תודה רבה

מדוע שמנהגים אלו יתבטלו? טעמם עדיין קיים כיום. מה עניין אלו לנדון דידן שהוא מנהג שטות בלי טעם. בני ביישן נהגו לא לירד בספינה לפני שבת והוא מנהג יפה שטעמו עדיין בתוקף.

הרב מיכאל, תוכל להביא תקדימים של מנהגים נוספים שבוטלו במהלך הדורות כי טעמם בטל? (חוץ מתרגום הקריאה בתורה). אבן היסוד של דבריך זה שמנהג (-'חשש') שטעמו בטל מתבטל מאליו, ולדעתי זה ממש לא פשוט.

ראשית, הבחנתי בין מנהג לחשש. חשש אינו מנהג אלא התנהגות שבאה למנוע בעיה מקומית. דוגמה לחששות שהתבטלו יש המונים. כל בור בכביש ליד ביתך היא דוגמה לזה. אחרי שהעירייה תיקנה אותו נהגים לא ממשיכים, וגם לא צריכים, לעקוף את המקום. הבאתי את הדוגמה של נטילת ידיים על דבר שטיבולו במשקה, שהוא דין ממש (יותר חמור ממנהג). המחבר מתייחס לכפרות כמנהג שטות. ויש עוד המוני דוגמאות. חפש בגוגל או ברפוייקט השו"ת "מנהג שטות" ותמצא המונים. אבל כאמור, חשש קל יותר ממנהג ובוודאי מדין.

שלום לרב שאלתי את שאלת הקטניות באחד הפרומים, וזו התשובה שקבלתי מה דעתך ?

ההסבר שלי איננו אמנם ההסבר של הראשונים, אבל התשובה פשוטה. הייתה מחלוקת גדולה בתקופת המשנה והתלמוד, האם הדגנים הם רק הדגנים המקראיים, כלומר, סוג של פורמליזם נוקשה מאוד, או שמדובר בדגנים בכלל. רבי יוחנן בן נורי סבר שכל הדגנים בכלל, ואחרים סברו שרק חמשת מיני דגן שם למעשה החיטה והשעורה שלנו. מה שאומר שבכל מקום שבו לא השתמשו בחיטה ובשעורה כדגן, כמו באפריקה, במזרח, בחלקים מן המערב, לא יכלו לאפות מצות, ומצד שני לא היה חמץ. בבבל פסקו כחכמים, אבל בחלקים נרחבים מן העולם היהודי פסקו כרבי יוחנן בן נורי ולכן המשיכו לאסור דגנים אחרים. שאריות של פסיקה זו נותרו ביחס לברכת בורא מיני מזונות לאורז. אז זו שיטה שאיננה כלל תמוהה. להפך. השיטה השוללת את הטעף, האורז, הדוחן ומיני דגן אחרים, היא התמוהה.

שטויות. המנהג הוא לפסוק כריו"ח בן נורי? זו פרשנות לוליינית שמטרתה לתקף מנהג חסר טעם וחסר תוקף.

סוף דבריו לא נכון לע"ד. בברכות לז. מפורש שברכת מיני מזונות על אורז לא נובעת משיטת ר' יוחנן בן נורי, כי לדעתו ברכת האורז היא המוציא. (אורז הוא מין דגן לכל דבר ועניין)
ולא הבנתי למה שיטת חכמים "היא התמוהה". כי הם מציגים "פורמליזם נוקשה"?

א"ח, מחקרים מסוג זה לא בונים על סוגיות הגמרא אלא כמקור לדעות שונות. הסברות שהגמרא מביאה או מסבירה את הדעות הן עניינה שלה. הוא טוען מחקרית שברכת האורז קשורה לתפיסתו העקרונית של ריו"ח בן נורי, גם אם הגמרא הציעה הסבר אחר.

אותו אחד לא מציג את עצמו כחוקר (מוכן להביא הסבר אחר מהראשונים – כלומר מהגמ' לא)
דבריו נראים כמו ספקולציות לא מוכרחות. איך הוא יודע שלר"י כל הקטניות אסורות? בפסחים לה. נראה שאוסר רק אורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ (זה לא גמרא אלא ברייתא שם) ובברייתא אחרת הוא אומר שאורז הוא חמץ גמור. ולחכמים אורז רק בא לידי סירחון (מחלוקת במציאות) בשום מקום הוא לא אומר שכל הקטניות אסורות (חוץ מבתוספתא חלה פ"א ופסחים פ"ב ש'קרמית' חייבת בחלה ונחשבת למצה. אבל ברור שזה סוג של לחם מאורז. לא מוזר שתמיד ריב"נ בהקשר של סוג הדגן מזכיר אורז, ובהקשר של לחם הוא מזכיר בעקביות קרמית?).
התפיסה של הגמרא דוקא הרבה יותר הגיונית. ר' יוחנן משוה אורז לה' המינים בכל הקשר אפשרי – למה שבברכות הוא יתקפל ויסכים על במ"מ ולא המוציא?

🙂 לא אמרתי שמה שהוא אומר הגיוני, אמרתי שמה שמופיע בגמרא לא בהכרח מרשים אותו כדרכם של מחקרים (במילעיל). הרבה פעמים מה שהם אומרים הוא ספקולציה לא סבירה. אבל להבדיל מדברי הראשונים זה "מחקר" ולכן זה כמובן אמין והגיוני.

לגבי נושא הקטניות כדאי מאד לקרוא את הפרק על נושא זה בספרו של ר"י תא-שמע, מנהג אשכנז קדמון. שם מראה שכנראה הטעמים לאיסור קטניות הם רציונליזציות למנהג שהיה כבר קיים, וכנראה מבוסס על מחלוקת בין הבבלי והירושלמי לגני טחינת קטניות ביו"ט (לא רק בפסח — ורמז לכך בחלק מהתשובות המוקדמות של האשכנזים בנושא), שבשלב היסטורי מאוחר יותר גם נקשר עם ספיקות לגבי "חמץ נוקשה". בספרו מראה מספר עניינים מאירי עניים בנושא זה, כג' השגת הראב"ד בנושא לישה במי פירות (או שמא קטניות שמוזכרות מייד לפני כן), וכן חילופי גרסאות בין הערוך לבין בעלי התוספות המצטטים אותו ואכמ"ל.

האם הרב מכיר את הרב דוד בר חיים ואת דעתו בנידון?

לא ולא.

אז הוא התיר את זה גם, מזמן..
הוא אומר שיכול להיות שיש לזה מקור של השפעה קראית.
אם הרב רוצה לראות, הוא מסביר את זה כאן

אני כמובן מסכים עקרונית. ובכל זאת, כמה הערות:
1. הוא לא מתייחס להבדל בין חשש למנהג.
2. ההשערה שלו על המקור הקראי נשמעת מאד ספקולטיבית.
3. הוא מתייחס למנהג כמנהג מקום, אבל דומני שבימינו זה פירוש אנכרוניסטי. פעם כשהעולם היה סטטי המנהג היה לפי המקום. כיום המנהג הוא לפי מוצא. כך הוא לגבי "לא תתגודדו" למשל (שמוזכר גם בסוף דבריו).
4. דבריו על האחדות הם שטות גמורה כמובן מהחל ועד כלה.
5. מסכים לגמרי לסיכום דבריו, שכיום מנהג השטות הזה תופס את כל ה"מסך" ומאפיל על התכנים האמיתיים של הפסח. שיבוש המחשבה, בזבוז אנרגיות וכו'.

זהו המקום להביא תוס' בביצה ו ע"א, ד"ה והאידנא', שכתבו שאין צורך למניין בביטול חשש:
אגב, מצאתי תוס' בביצה ו ע"א, ד"ה 'והאידנא', שכתבו על ההבדל בין חשש למנהג:

והאידנא דאיכא חברי חיישינן – פרש"י שכופין לישראל לעשות מלאכה וכשהוא י"ט מניחין אותם ואם היו רואין שיקברו מתיהם יכופו אותם לעשות מלאכה והשתא בזמן הזה שאין חברי מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא עבר הטעם וה"נ אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהן אפילו לכתחילה אע"פ שהוא דבר שבמנין ומ"מ ר"ת היה אוסר.

ממש כפי שכתבתי בטור שלי על הקטניות.