רגרסייה אין סופית לאו אלוהים

הטענה שלך מובנת, וכפי שציינת, בספרי "המצוי הראשון" התייחסתי לדילמה הזו. אתה טוען שמכיוון שבניסיוננו לכל דבר יש סיבה, הגיוני יותר להניח רגרסיה אינסופית מאשר להניח קיומו של דבר ללא סיבה. אלא שיש כאן שתי בעיות יסודיות שגורמות לי להעדיף בבירור את קיומה של עילה ראשונית (אלוהים).

ראשית, גם אם נניח לצורך הדיון שרגרסיה אינסופית היא אפשרית מבחינה לוגית או מתמטית, היא עדיין לא מהווה הסבר, אלא התחמקות והבריחה מהסבר. הדבר דומה לפיזיקאי יווני שמסביר שהעולם ניצב על גבו של צב ענק. כששואלים אותו על מה עומד הצב, הוא משיב "על צב נוסף", וכששואלים שוב הוא עונה: "יש צבים כל הדרך עד למטה!". האם זה נחשב בעיניך להסבר? לטעון שיש שרשרת אינסופית של סיבות זה בעצם לומר "יש לי הסבר" מבלי להציג אותו בפועל. כדי ששרשרת סיבתית תהווה הסבר, עלינו להיות מסוגלים להתחיל מהחוליה הראשונה ולהתקדם צעד אחר צעד עד לתוצאה, אך בתהליך שמתחיל מ"למטה" אינסופי אין נקודת התחלה כזו, וזהו תהליך שאינו מוגדר. לכן, מול אלטרנטיבה עמומה שנראית כהתחמקות (רגרסיה אינסופית), ההסבר של עילה ראשונית הוא בבירור סביר והגיוני הרבה יותר.

שנית, אתה צודק שהאינטואיציה שלנו היא שלכל דבר יש סיבה. אך מצד שני, יש לנו גם אינטואיציה לוגית חזקה שרגרסיה אינסופית אינה אפשרית. כאשר יש התנגשות בין שני עקרונות ששניהם נראים לנו סבירים, הדרך הרציונלית להכריע היא להשתמש בכלל המשפטי "Lex Specialis" (העדפת הספציפי). כלומר, אנו שומרים על העיקרון הכללי שלכל דבר יש סיבה, אך מחריגים ממנו מקרה ספציפי אחד כדי לא להיקלע לריק הלוגי של רגרסיה אינסופית.

הסיבה שאני מעדיף שהחריג הזה יהיה "אלוהים" ולא משהו מתוך העולם עצמו, קשורה בדיוק לניסיון שעליו אתה מדבר. הניסיון שלנו מראה שהדברים המוכרים לנו בעולם אינם "סיבת עצמם" – הם עצמים קונטינגנטיים (אפשריים) שנוצרים, משתנים ומתכלים, ולכן הם דורשים סיבה. מכיוון שלא סביר שהחומר המוכר לנו או העולם עצמו הם סיבת עצמם (שכן הם מסוג הדברים שזקוקים למרכיב וליוצר), אנו נאלצים להסיק שהחוליה הראשונה שעוצרת את השרשרת חייבת להיות מסוג שונה לחלוטין. היא לא יכולה להיות מסוג הדברים שבניסיוננו, אלא ישות אחרת, שמעצם הגדרתה וטבעה אינה דורשת סיבה קודמת לקיומה. לישות הזו, שהיא סיבת עצמה והחוליה הראשונה בשרשרת, אני קורא "אלוהים".