רוחניות התורה

לכבוד מרא דאתרא (תרתי משמע) הרב מיכאל אברהם שליט"א

נדמה שציר ההתפתחות ההיסטורי של לימוד התורה מתאפיין בהעפלה מתמדת אל עבר אנליטיות מופשטת ודרישה לגיבוש הגדרות שורשיות. אם בעבר די היה בהבנה פשוטה של גמרא ורש"י, הרי שעם הדורות התווספו רובד אחר רובד – מפלפול בעלי התוספות, דרך ניתוחי האחרונים (דוגמת "משנה למלך", "קצות" ועוד רבים וטובים), ועד ללמדנות של דורנו (רב שמעון, רב שמואל ועוד כהנה וכהנה) שבה כדי להיחשב למדן אמיתי נדרש פירוק מושגי ולוגי כמעט מלא של הסוגיה בכלל ושל המושגים בפרט. התורה הולכת ונוטה אל עבר הפשטה שכלית צרופה, וכפועל יוצא – הגדלות בתורה, לפחות בחלק ההלכתי והלמדני שלה, נמדדת כיום כמעט בלעדית בכלים של חריפות שכלית ויכולת ניתוח פורמלית. רב דב לנדו, למשל, נחשב גדול הדור אצל הליטאים בעיקר בגלל יכולותיו האנליטיות המשובחות, ולא בגלל שום דבר אחר (בשונה אולי מגדולים אחרים, הרי ש'יתד' לא מינו אותו, אלא התלמידי חכמים הליטאים).

בתהליך הזה, תחושתי היא שאיבדנו כמעט לגמרי את הפן הנבואי, האינטואיטיבי והרוחני של התורה. המפגש החי והשלם עם דבר ה', שהיה בעל אופי התגלותי ורוחני, פינה את מקומו לדיסציפלינה שכלית וקרה. העיסוק המרכזי בבית המדרש הופך יותר ויותר למחקר לוגי-משפטי המנתח מערכת אקסיומטית והגדרות.

עם זאת – וזהו לב הפרדוקס – התורה מסרבת בכל תוקף להפוך לדיסציפלינה אקדמית או מדעית רגילה, ומציגה מנגנון התנהלות שונה לחלוטין מכל תחום אינטלקטואלי אחר. במדעים המדויקים אין שום קורלציה בין רמתו המוסרית, טהרתו או מידת קדושתו של החוקר לבין כושרו האנליטי; מתמטיקאי יכול לבלות במועדונים בלילות, ובצהריים לפתור משוואות מורכבות ללא שמץ של קהות שכלית (וכדאמרי אינשי: מתמטיקאי לא צריך להיות משולש). בתורה המצב הפוך בתכלית: ישנו קשר ישיר, הדוק ובלתי ניתן לערעור בין הקדושה של האדם וטהרתו לבין עצם היכולת שלו להבין את הלימוד.

אני מניח ומשער שייתכן מאוד שתחלוק על קביעה זו מכל וכל, ויראה בהבנת התורה תהליך קוגניטיבי גרידא שאינו מותנה במשתנים מיסטיים או מוסריים; אך זוהי מציאות אמפירית חווייתית שקשה מאוד להתכחש אליה. אתה מוזמן לשאול כמעט כל אדם (אפילו ליטווק מובהק) שלמד ולומד תורה באמת, והוא יעיד בפניך באופן חד-משמעי שכאשר הוא נכשל בעבירות או פגם בטהרתו – הבהירות וההבנה שלו בתורה נפגעו באופן מוחשי ומידי, ו"למפורסמות אין צריך ראיה". אמנם די ברור לי שטיעון כזה כשלעצמו לא יקנה אותך ולא יספק מבחינה מתודולוגית – אך המציאות בשטח מדברת בעד עצמה.

ללא אותם מ"ח "קניינים" של התורה, אי אפשר להבין אותה באמת, ואחד מהם הוא "טהרה". בלעדיהם המנגנון השכלי פשוט נחסם, והאדם עשוי להתקשות אפילו בהבנת ספר הלכתי כמו "ילקוט יוסף", לא כל שכן בירידה לעומקן של סוגיות מורכבות?!

כאן נוצר מתח חריף הדורש ליבון: מצד אחד לימוד התורה הפך לדיסציפלינה אנליטית-מושגית, אך הוא עדיין כפוף לתנאי סף רוחניים ולקניינים שאינם קיימים ואינם נצרכים בחלקם באופן מובהק בשום תחום שכלי אחר? ומאידך גיסא – אם מהותה של התורה היא אכן רוחנית ותלויה לחלוטין בקדושתו של הלומד, מדוע ההתפתחות ההיסטורית שלה דחפה אותה בדיוק לכיוון ההפוך, אל עבר הפשטה לוגית שדחקה את רגלי האינטואיציה, ה"נבואה" והרוח? אולי זה קרה בעקבות התגברות הפילוסופיה וירידת הנבואה?

לאור זאת אשמח לדעתך: האם תהליך ההעצמה האנליטית הזה הוא אכן המצב המתוקן והאידיאלי של תורה שבעל פה, או שמא מדובר בהתפתחות בדיעבד – מעין "גלות" של הרוח לטובת השכל? האם עלינו לשאוף ולהחיות מחדש את המימד "הנבואי" והרוחני של התורה – כפי שמתאר למשל החזון איש, שאחרי יגיעת השכל האדירה ומיצוי הכלים הלוגיים מופיעה השגה של רוח הקודש – או שמא בעידן שלנו אין עוד טעם ותוחלת לשאוף לכך, והגדלות בתורה נועדה להישאר בגבולות הלמדנות והאנליטיות בלבד?