רע"א בסוגיית שליחות

אין לי זמן כל כך כעת להיכנס לעניין. אבל מקופיא לא הבנתי את הקושיא. הרי בתוס' מדובר במעילה בשוגג, ובמעילה כשהשליח שוגג לכל הדעות יש שליח לדבר עבירה. חוץ מזה, במעילה יש שליח לדבר עבירה גם במזיד מגזיה"כ. אם כן, ספיקות של תוס' האם המשלח מעל כשיש הנאה לשליח הוא  לדעת הכל. ומאי שייטיה דשמאי להכא? אמנם גם בתוס' לא הבנתי מדוע העמידו ספיקם בשליח שוגג. הרי במעילה יש שליח לד"ע גם בשליח מזיד. וחשבתי שאולי יש להבחין בין שולח שליח לעשות משהו עבורו (שבזה יש שליח לד"ע במעילה לכו"ע) לבין אומר לשליח למעול (כמו במקרה של תוס'), שבזה אין שליח לדבר עבירה אלא לשמאי. ואולי זו קושייתו של רעק"א: תוס' הקשה הלכה למעשה (לא רק לשמאי) למה לא העמידו את העיקרון שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב בשליח שוגג לכו"ע. ועל כך אומר רעק"א מדוע לא אמרו זאת רק לשמאי בשליח מזיד. ובשוגג באמת יהיה שליח והמשלח יתחייב אף כשהשליח נהנה. אבל את זה יש לדחות בקל, דמאי שנא הא מהא. אם אומרים זאת לשמאי למה שלא נאמר  זאת גם להלכה בשליח מזיד?! אין סיבה להניח ששמאי נחלק גם לגבי העיקרון שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וגם לגבי שליח לד"ע. סוף דבר, כל זה עוד צל"ע.