שאלה על "אילו ידעתיו הייתיו"

עכשיו כשאני שומע את מה ששמעתי כל הזמן קצת הזדעמתי. ונפעמתי, אם אנחנו לא הוא- ולא ניתן להבין אותו- אז איך אנחנו מוסמכים על ידיו להיכנס לנעליו? כדי להבין אותו?

ולדעתי כפירה להשתמש בביטוי זה, דעתי העכשוית, כי מצד אחד אנחנו מצווים לדעת את ה' ואיך יצוונו משהו שאינינו יכולים לו! דע את אלהי אביך!
אשמח להסבר המתיישב על הדעת!

אם תרצה לקבל הסבר אנא טרח ובאר את שאלתך בקצרה ובבהירות. את הזעם אני ממליץ להשאיר בצד.

ראשית יש להבחין בין "דעת ה'" ובין "ידיעה" את ה' כאילו היה בגדר "יש" לפי מושגי ההכרה האנושית ונתון כמושא (חיצוני) לידיעה, בדומה לכל מושא אחר במציאות כנתינתה בניסיון, לאמור כ"יש" ואחד הנמצאים המגולמים במסגרת התפיסה הטבעית או ב"עולם" הנגלה. בכדי לעמוד יפה על המשמעות הנכונה והכוונה העמוקה שביטאו חכמי ישראל באמרה ידועה זו "לו ידעתיו הייתיו" יש להבין כי "ידיעת ה'" אינה מונח נרדף ואינה שקולה ל"דעת ה'". המילה "דעת" בעברית המקראית אין משמעה "ידיעה" אלא כפי שמבואר בתורת החסידות (משנת חב"ד), "דעת" משמעה "הרגש והתקשרות" ובסגנון אחר, "התדבקות רוחה ברוחה", כלומר זיקה ישירה עמוקה ושורשית בין דברים מלב ליבת מהותם היסודית המביאה אותם לכלל דבקות ויחוד זה בזה או לחלופין זיקה עצמית זו נאצלת ונמשכת ישירות ממקור האחדות המקורית ע"ד "טובים השניים מן האחד". "דעת" מכאן מורה על סוד ה"זיווג" בקבלה, שהוא מעמד ומצב היחוד (ברית) בין הזכר והנקבה המהווים שתי בחינות משלימות זו לזו (זל"ז עשה אלהים) או פנים מנוגדות אך משלימות של אותה המהות הרוחנית האחת והכוללת הקרויה "אדם" ע"ד מה שכתוב בבראשית: "זכר ונקבה בראם וכו' ויקרא את שמם אדם". לכן כאשר כתיב "והאדם ידע את חוה אשתו" משמע מיני שנכללו ונהיו השניים כישות אחת עצמית בבחינת "בשר אחד" ("בשר" היפוכו של "שבר" להורות על עניין התיקון המאחה ומאחד בין שני ניגודים או חצאים של "יש" שלם אחד). לכן דעת ה', משמעה מעמד הדבקות האמתית במקור החיים הנצחיים ב"ה (ע"ד ואתם הדבקים בה' וגו) בסוד כוונת היחוד התמימה (בקבלה מורה הכוונה לשמה על בחינת "קו אמצעי" מבין ג' קווים דתיקון עולם בהם משתלשלות עשר הספירות של עה"ח וה"דעת" קבועה בקו אמצעי). כוונה ישרה זו לשמה (ישר-אל) היא עצם הדעת כתיקונה השלם כפי שזו קיימת ועומדת מעולם במקורה ושורשה הקדמון ואין שייך בה חטא (החטאה של כוונת היחוד), כלומר הדעת היא יסוד הכוונה לשמה – לשם יחוד וזיווג שלם פב"פ . מנגד, "ידיעה את ה'" אינה אפשרית כל ועיקר היות והקב"ה אינו עשוי בעקרון להיות נתון בגדר מושא "חיצוני" להכרתנו, תפיסתנו והשגתנו זאת לרבות השגה מופשטת בציור המחשבה והשכל שהרי "לית מחשבה תפיסה ביה כלל" (מובא במאמר "פתח אליהו" בתיקוני הזוה"ק) וכעניין מה שכתוב בעיקרי הרמב"ם "לא ישיגוהו משיגי הגוף". לפיכך מתחייב שרק הקב"ה לבדו יודע ומסוגל לדעת עצמו באורח שלם ומוחלט וזאת בהכרח שלא בידיעה התלויה בדבר המושא לה והנתון כנגדה על מנת להיאחז בו כביכול כתוכן הידיעה הזו ומכאן שהדבר המושא לידיעה הוא כחד גם התנאי ההכרחי לעצם אפשרות הידיעה הזו. אך אצל הקב"ה אין חילוק בין הידיעה, מושא הידיעה והסובייקט שהוא מי שיודע או נושא הידיעה, היות ושלושת הבחינות או הפנים הנבדלות (לא נפרדות) זו מזו שהן היודע,המדע והידוע (הגרסה של הרמב"ם לשילוש האריסטוטלי: השכל,המשכיל והמושכל) חד הן בעצם ועל כן אינן נבחנות לחוד או נבדלות זו מזו כלל, כלומר ידיעתו כביכול של האל את עצמו אינה אלא גלומה מיני בי בו ואינה נוספת על עצם קיומו אלא היא והקב"ה חד ממש ועל כן "ידיעה" זו היא עצמית בתכלית והווה מתוקף עצמותו ומהותו של האל וזולתו בלבד (אף שאפס זולתו ממש), אין ניתן לידע אותו כעצם אמתתו השלמה והמוחלטת ממש, כעצם מהותו המקורית שכן הוא שלם, יחיד ומיוחד בתכלית. לפיכך לו ידעתי משמע שהייתיו ולו הייתיו, אזי לא ידעתיו כלל כמושא של הידיעה הזו לאמור ידיעת הקב"ה עצמו אינה אלא שם מושאל אך אינה בגדר ובבחינת "ידיעה" כלל כפי מושגינו, לפי שהיא באין ערוך ויחס כלל ואינה דומה כלל, לא מיני ולא מקצתי, לידיעת האדם שהיא לוקה בחסר ותלויה בדבר מטבעה ומובחנת לשלוש פנים כאמור לעיל ועל כך בדיוק מכוונים דברי הנבואה "לא מחשבותי מחשבותיכם וגו". את האל אין לידע אלא לדעת. דבקות אין משמעה ידיעה של ה' אלא אדרבה, דבקות אמת היא "עד דלא ידע" (ובזיקה למונח המצוי בהגות הקבלית :"רישא דלא אתיידע בה כלל") וקרי גם "דע – דלא ידע" היות ותכלית הידיעה היא דווקא שלא לדעת ופירושו להיות במעמד ומצב של אי-ידיעה באופן של "עד", היינו "עד עולם" וקרי עד העלם תכלית הידיעה וביטולה בעצם (נקרא גם "העלם האין העצמי" במחשבת החסידות) וזו דווקא תמציתה העיקרית של אמונה לשמה שהיא הדבקות ודעת האמת (מת כאותיות תם, הינו תמימות הדעת נקנית באמונה שהיא ביטול הידיעה בבחינת "דלא ידע" וכן הפך טבע הידיעה ממש וכך האדם נמצא כמת ותם קרי שלם לא' המורה על אלופו של עולם ומיודעו וקדמונו). הרמב"ם מסביר נושאים אלו באריכות בדרך עיונו המעמיק, במשנתו הפילוסופית אותה הוא מרצה באופן שיטתי בספרו "מורה הנבוכים" וכן בהלכות יסודי התורה פרק "המדע" הראשון מחלקי חיבורו "משנה תורה – הי"ד החזקה" עיין שם.