שאלה

שלום וברכה. 
ראשית ברצוני להודות על הטרילוגיה והשיעורים שהרב מעביר בימים אלו. אני נהנה ומחכים גם יחד.
שנית, הרב העלה מספר פעמים (בין היתר בשיעור האחרון על הלכה ומציאות) את הטענה שאדם שאין לו מגע או חוויה בלתי אמצעית עם רובד/מציאות מסוימת, אין הוא יכול לערער, להכריע או לבקר אותה. לדוגמא בפסיקת הלכה, הפוסק צריך להכיר את המציאות. וכן החדר של מרי, אין היא באמת מכירה את הצבעים. וכן לגבי השאלה כיצד אברהם אבינו נענה לציווי לעקוד את בנו, אין אנו יודעים נבואה מהי ולכן לא שייך לבקר. וכן במשל על העיוור שמערער על מה שהפיקח רואה.
שאלתי היא מדוע עקרון זה לא יכול לשמש אותנו בבעיות שעלו במחשבת ישראל. לדוגמא ידיעה ובחירה. אנחנו לא מכירים/יודעים/מבינים מהי ידיעתו של ה' ולכן ממילא לא שייך להציג אותה כסותרת את בחירתנו (אולי כוונת הרמב"ם, אך בלי קשר אליו). אני מודע לפרדוקס הלוגי אשר מהווה נונסנס בסוגיה זו כפי שכבודו מסביר, אך עיקר השאלה שלי היא, מדוע כאן העיקרון של "אנחנו לא יכולים להכריע ולבקר מציאות/רובד שאין אנו מכירים" לא נכנס לסיפור? ברגע שנשתמש בעיקרון זה אז ההנחה שידיעתו מנוגדת לבחירתנו, נופלת, שכן זו לא ידיעה שאנחנו מבינים מהי.
שאלה נוספת היא בתחום ההלכה. כיצד אני יכול להבחין בין הלכות שאינן רלוונטיות עוד ולא צריך לקיימן (כדוגמת בשר ודג לשיטתך, ועוד הלכות שלא בהכרח מבוססות על טעות אלא דיברו על מציאות אחרת וכו'), לבין הלכות שעל אף אי הרלוונטיות שלהן אנחנו ממשיכים לקיימן מכוח של סמכות/גזירה/תקנה/מנהג אבות וכו'. מהי אבן הבוחן?
תודה רבה ושבוע טוב.