שאלות במסכת ב"מ פרק שני
שלום הרב,
אני לומד מסכת ב"מ פרק שני…
1) במאמר הרב ניתח את ההבדל בין התפיסה היהודית של התורה לגבי השבת אבידה, שנובעת מקשר מהותי של הבעל אל החפץ, לבין תפיסה מפשטית חילונית של ימינו שהיא קונוונציונלית… הרב מקשר זאת להיותה ההלכה מערכת דתית שמבוססת על תפיסות מטפיזיות (שכלית ולא נימוסית כלשונו של המהר"ל)…
אני לא בקיא במשפטים אבל חבר שלי אמר שתפיסות משפטיות מהותניות היו רווחות בעולם העתיק (הרב שג"ר עוסק בכך בספרו 'הליכות עולם', לגבי דיני נזיקין- גרמא, צרורות וכו')…
אם כך למה להסביר שלתורה יש עניין דווקא בתפיסה כזו? הרבה ראשונים (במו"נ, בכוזרי) הבינו את החלק המשפטי שלך התורה כסידור החברה שהוא הכנה אל המעלות האלוקיות.. לאור זאת אנו ודאי מחוייבים לדיני תורה, אבל אין לנו עניין דווקא בתפיסות מהותיות כאלו… וממילא לגבי תקנות ודינא דמלכותא אפשר להיות הרבה יותר גמיש, תוך חישוב בעיקר לגבי תיקון החברה…
2) יש נושא שכתבו הרבה אבל אני לא מוצא הסבר מניח את הדעת…
בדף כא ע"א הרא"ש כותב שכיוון שהגמרא נשארה בתיקו לגבי חצי קב בארבע אמות זה ספק השבת אבידה וחייבים להכריז… וכ"פ בדך כה ע"א לגבי לגבי כשירא וכשורא…
הגר"א מסביר שהוא מתייחס לספק כספק איסורא ולא ספק ממונא, לכן יש להחמיר..
השאלה היא שדין השבת אבידה נובעת משאלת הבעלות, ולכאורה יש לדון קודם כל בדיני ממונות… כמש"כ הגרש"ש לגבי איסור גזל, גם כאן יש לדון קודם כל של מי זה, ואם זה של חברו ממילא חייב להציל את ממונו…
ראיתי שהביאו בשם הר"מ פיינשטיין (לא מצאתי) שרק לגבי ייאוש הרא"ש החמיר, בהפקר לא היה מחמיר כי זו שאלה ממונית… אבל גם ייאוש זו שאלה ממונית ולא של מצוות השבת אבידה, אם התייאש אינו שלו וממילא לא חייב להכריז…
יצחק שלום.
1) אכן נכון. פעם לכולם היתה תפיסה מטפיזית. לא הבנתי את שאלתך. מה פירוש "למה להסביר"? אני טוען שאם מתבוננים על העובדות ההלכתיות רואים שזוהי ההלכה. לכן צריך להסביר כך את ההלכה. אם אתה שואל למה חכמים בחרו לעצב אותה כך? מפני שלדעתם הסברות המטפיזיות נכונות. במשפט המודרני, לעומת זאת, עברו לתפיסה של המשפט כמכשיר לסדר חברתי.
אם יש ראשונים שחושבים אחרת, אני לא מסכים איתם. לדעתי דבריהם לא עומדים במבחן העובדות ההלכתיות, כפי שהסברתי.
לא הבנתי מה לזה ולדינא דמלכותא. זה אכן מיועד לתיקון החברה, וכבר בעל דרשות הר"ן עמד על כפל המערכות בהלכה (דרוש יא).
2) ראשית, יש הרבה ראשונים ואחרונים שכתבו שייאוש שונה מהפקר. ייאוש הוא רשות לקחת ולא הפקרה ממש. ומכאן שייאוש באמת שייך יותר לרובד האיסורי.
שנית, זכורני שיש רא"ש דומה גם בפ"ב דב"ב לגבי ספק נזיקין (נגד הרמב"ם).
שלישית, דומני שלא קרב זה לדברי הגרש"ש. הוא מדבר כשיש כלל משפטי שמכריע לגבי הבעלות, כמו הממע"ה. שם הולכים אחרי הכלל המשפטי והאיסור נגרר אחריו. אבל בספק אין כלל משפטי. יש כאן ספק ממון ואיסור ביחד ולכן יש ליישם כאן את דיני ספק איסור.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer