שאלות על הגלות והגאולה

מרא דשמעתתא בענין הוא נפיל הרוח והאנציקלופדיסט הרב יהושע ענבל באתר רציו. גם באתר לדעת להאמין ניתן למצוא מאמר בענין נבואות שהתגשמו,אך הרוצה לרוות צמאונו ילך אל המעיין כגדי קטן. המעיין של איש הרנסנס הרב יהושע ענבל שליטא.

זו גם שאלה שהטרידה ועדיין מטרידה אותי ומערערת לכאורה על כל התיאלוגיה ההיסטורית-לאומית של התורה כתורה מן השמים: שהרי נראה לכאורה שאין כל קשר בין שמירת המצוות לבין הגלות והגאולה, שהרי בכל אותן 2000 שנות גלות עם ישראל סבל ושמר באדיקות ובנאמנות יוצאת דופן על התורה והמצוות, וכן חזר בתשובה בהמוני פעמים ווריאציות – ולמרות כל זאת לא היה לזה שום קשר לחזרה לארץ. מה שהביא לחזרה לארץ זה לא החזרה בתשובה כמו שהיהדות טוענת, אלא פשוט התנהלות פוליטית ומדינית נכונה שהביאה את העם להשתדל ולחזור לארץ. אם כן כיצד נוכל להמשיך ולהאמין בדברי הנביאים כדאשתקד? האמנם נביאנו הינם נביאי האמת והצדק, או שמא שקר (חלקי לפחות) נחלו אבותינו?? אשמח לשמוע את תגובת הרב ו/או של מגיבים נוספים שיוכלו לשפוך אור בנושא. תודה ויישר כוח

גם לי מאוד מפריע עובדות אלו, ובפרט שהתורה מדגישה שקודם יהיה שיבה אל השם ורק לאחר מכן יהיה קיבוץ גלויות, ואילו כאן התקבצו צאצאי היהודים מתוך מרד בהשם וחזרו לארץ ובנו מדינה.
כמו כן, בנבואות של אחרית הימים מופיע מלכות אדום לאחרונה [זו שהייתה בזמן חז"ל…], ואין שום רמז לזמן פרווה כזה של חזרת מלכות ישראל אבל משיח עוד לא בא, מהיכן באה חיה זו?

קורות עם ישראל הן ייחודיות: אין עם במצבו ששרד כמותו[1], ואין גם עם שבלט בהישגיו כמוהו. אין עם שהופץ בעולם יותר ממנו[2], אין עם שהיה שנוא ורדוף כמוהו[3], וגם אין עם ששב לארצו לאחר תהליכי גלות ארוכים כאלו.

תופעות גדולות אלו יוצאות דופן, ובלי התערבות אלוהית הן בלתי מתקבלות על הדעת. צירופן יחד מכפיל את התמיהה. אבל העובדה המדהימה ביותר היא שכולן נצפו מראש בתורה, באופן שאינו משתמע לשני פנים ובקובץ טקסטואלי המציג עצמו כנבואה לעתיד. דבר זה מעיד על התערבות אלוהית בהיסטוריה, על היותנו עם נבחר ועל מקורו האלוהי של ספר התורה.. ראינו את הדיוק שבנבואות המדברות על הגלות, וכעת נציג את הדיוק שבנבואות על הגאולה.

5. השיבה לארץ

כאמור, יצאנו לגלות לפני כאלפיים שנה ועברנו סבל נורא. ובכל זאת חזרנו, מכל העולם, חזרה לארץ. תהליך "שיבת ציון" מתנהל לנגד עינינו זה כ-170 שנה. אל הבודדים החריגים שעלו אליה הצטרפו עוד ועוד, עד אשר שלוש שנים לאחר המכה הקשה ביותר שעבר העם היהודי מעולם, השואה, קמה כאן מדינה יהודית. משעה זו, היהודי הפסיק להיות סמל לחולשה והפך סמל לעוצמה. לאחר אלפיים שנה בהם היינו למשיסה, הקמנו צבא והשבנו מלחמה שערה כנגד כל הקמים עלינו לכלותנו. גויים רבים רואים את תהליך שיבת ציון של דורנו כשיבת שכינת ה' להתגלות בארץ, והם באים מיוזמתם ושוחרים אל פתחה, ויש ביניהם שאף מתנדבים לצרכים ציבוריים

מאות שנים הארץ הייתה כמעט שוממה, כאישה גלמודה. התורה הכריזה מראש על השממה הזאת:

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ (ויקרא כו, לב).

המציאות תואמת היטב את דברי הנבואה. הרמב"ן, באגרת משנת 1268, מתאר את אשר ראו עיניו בארץ: "ומה אגיד לכם, בענין ארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון. וכללו של דבר, כל הקדוש – חרב יותר מחברו, וארץ יהודה יותר מן הגליל." הסופר האמריקני מארק טווין ביקר בארץ בשנת 1867 וכתב את התרשמותו בספרו מסע תענוגות לארץ הקודש, וכך הוא כותב שם על המצב בארץ: "ארץ שוממה, שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית – מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת, חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור… כל הדרך לא ראינו נפש חיה… בשום מקום לא היה עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר – אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית – כמעט אין בארץ".

והנה לאחר שאלפיים שנה הארץ הייתה שממה, היא חזרה לפרוח. מאות שנים לא הצליח איש להפריח את ארץ ישראל[27], אולם החלוצים הצליחו למגר את השממה. הארץ חזרה להצמיח יבולה כאישה שבעלה האבוד חזר אליה, כדברי יחזקאל: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו, ח).

קיבוץ גלויות הוא הנס הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית, אין עוד עם ששב חזרה מגלות ארוכה וקשה כמו זו שלנו. עם ישראל הוא העם היחיד בהיסטוריה שלאחר כ-2000 שנות גלות שב (בשלישית![28]) אל מולדתו ההיסטורית. כל זאת על אף הפירוד והפיזור בהם היה שרוי במהלך כל התקופות.

הנבואה על השיבה
קיבוץ הגלויות הוא הנבואה העיקרית לאחרית הימים הכתובה בתורה, בנביאים ובכתובים. כבר בתורה נכתב:

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל א-י).

הבשורה על החזרה לארץ אינה רק בתורה, אלא היא מוטיב חוזר בכל התנ"ך. נביא רק מקור אחד[29]:

"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח, ד).

כל מי שהלך פעם אחת בירושלים זכה לראות את התגשמות הנבואה. ראיה זו היא ההוכחה החזקה ביותר לאמת התורה ולנבואה, לספר התנ"ך ולאלוהי ישראל, נותן התורה, השולח גם את הנביאים. אין צורך בראיות נסתרות. די לנו במראה עיניים: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה'
הפלא של שיבת ציון מוסכם על כולם, אמנם יש עיקשים שטוענים שהנבואה לא התקיימה באופן האמור בתורה, זאת משום שהתורה הקדימה את התשובה אל ה' אל השיבה לארץ, ואילו במציאות התרחשה קודם השיבה ועדיין לא נגמר תהליך התשובה. כך נאמר במקרא: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ… וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ… וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (דברים ל, ב-ו). לפי סדר המקראות תשובתם של ישראל, "ושבת עד ה' אלוהיך", קודמת לשיבה לארץ, "ושב ה' אלוהיך את שבותך" – ואילו בפועל העם השב לארץ ברובו עוד לא זכה לחזור לקיים מצוות!

אולם התבוננות נוספת מראה שאין לקושיה הזאת שחר:

א. השיבה לה' מתחילה לפני התשובה המלאה לקיום מצוות
אם מתבוננים בפסוקים, קל לראות שמתוארים כאן שלושה שלבים בתהליך: א. "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". ב. "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ". ג. "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ".

פשוט וברור שהשלב השלישי מדבר על שיבה לקיום את כל מצוות התורה. אולם אם זהו השלב השלישי, מה משמעותו של השלב הראשון? יש לומר, שמשמעות התשובה בשלב הראשון, איננה בשיבה אל קיום המצוות בדווקא, תשובה פרטית, אלא בשיבה אל הארץ, תשובה כללית.

כה הרבו להוציא פסוק זה מידי פשוטו, במתכוון או שלא במתכוון, ולדורשו על המצוות, עד שנשתכח פשוטו[31]. עצם השאלה שהצגנו נובעת מהנחה שגויה שמשמעות המילה "תשובה" בתורה זהה למשמעות שאנו רגילים ליחס לה – תיקון המעשים בהתאם לתרי"ג מצוות התורה. אמנם בפשוטו של מקרא, הרצון לשוב לארץ זוהי התשובה הכללית, והיא התקיימה בכך שעם ישראל בכל התפוצות התחיל לדרוש את ציון[32].לפי פשט הפסוקים הגלות אינה רק עונש, היא גם חטא ציבורי. כיוון שהגלות היא חטא, צריך לתקן את חטא הזה ולחזור בתשובה, דהיינו לחזור בתשובה לארץ ישראל, ביוזמתנו, כמהלך של תשובה כללית.

לפי קריאה זו, השלב הראשון הוא הרצון של העם לחזור לארץ, השלב השני הוא השיבה עצמה והשלב השלישי הוא זמן בו העם יחזור לקיים אורח חיים דתי. אם כך הם פני הדברים, הרי שהמציאות ההסטורית תואמת בדיוק את הכתוב בתורה.

ב. סדר הפסוקים איננו לפי סדר המאורעות
נוסף על כך, ידוע הכלל ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", ויכול להיות שגם כאן הסדר אינו כרונולוגי. יתירה מזו, פעמים המקרא מביא כלל ואחר כך פורטו, כך גם בפסוקינו: הפסוק "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" הוא כותרת לקטע, ורק אחריה מסודרים הדברים בסדרם הכרונולוגי – תשובה לארץ, קיבוץ גלויות ולבסוף תשובה[33]. אסמכתא לפירוש זה היא נבואתו של יחזקאל בפרק לז, שם הוא מנבא במפורש על השיבה לארץ שרק לאחריה תבוא התשובה.

ג. ראשוני העולים הם תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט
בתודעה ההיסטורית אודות ראשית השיבה לארץ קיים סילוף (מכוון או לא מכוון). העליה המכונה "העליה הראשונה" בהחלט לא הייתה הראשונה, תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגר"א קדמו ועלו לארץ כבר במאה ה-18. עולים אלו, באחיזתם בארץ, היוו את הגרעין הקשה שאִפשר לכל המפעל של הציונות לקום על רגליו. אילולי התיישבותם בארץ, והיותם דוגמא חיה להיתכנות ישוב יהודי מבוסס בישראל, לא היו עולים כל אותם רבבות שבאו בשאר העליות. הם אלו שהיוו את תחילת השיבה של היהודים אל הארץ, לאחר שנות גלות ארוכות. עולים אלו היו צדיקים ושומרי תורה, שעלו מטעמים של תשובה וקירוב הגאולה. ומעתה מזהירה הנבואה כפשוטה.

תהליך התשובה עוד לא נשלם. עוד יבוא זמן בו יחזרו כולם לחיות חיי קדושה, ואז הנהגת ה' תתגלה לעיני כל ולא יזדקקו עוד לראיות חיצוניות שהתורה והנבואות אמתיים.