שורשי הרמב"ם למניין המצוות‎

שלום רב
            ראיתי שעסקת רבות בנושא של מניין המצוות של הרמב"ם ובשורשים בנושא זה. אודה שלא עברתי על כל מה שכתבת בנושא, ברשותך אולי תוכל להתייחס לשאלה אחת שיש לי כבר כמה שנים.
            למרות השורשים שהרמב"ם כתב כדי להסביר מדוע מצוה אחת נמנית והשניה לא, אני מרגיש שחסרה שורש ט"ו שעומדת בבסיס והיא לא נאמרה.
            לפי כללי הרמב"ם אני מבין שאם יש עשה ול"ת על אותה מצווה (כמו שבת) יש למנות את שניהם.
            אני לא מצליח להבין מדוע יש פרשיות בתורה שנמנים כמצוה אחת בלבד כמו: דין טומאת מת, דין צרעת הבגד …
            מאידך אם נקח לדוגמא את קרבן פסח : "(א) לשחוט את הפסח בזמנו. (ב) שלא לזבוח אותו על החמץ. (ג) שלא תלין אימוריו. (ה) לאכול בשר הפסח על מצה ומרור בליל חמשה עשר. (ז) שלא יאכל נא ומבושל. (ח) שלא יוציא מבשר הפסח חוץ לחבורה. (ט) שלא יאכל ממנו מומר. (י) שלא יאכל ממנו תושב ושכיר. (יא) שלא יאכל ממנו ערל. (יב) שלא ישבור בו עצם. (יד) שלא ישאיר ממנו עד בקר. (טז) שלא ישאיר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום שלישי." מדוע זה לא מצווה אחת "דין קרבן פסח"?
           
            אם יורשה לי נדמה לי שהרמב"ם (כמו מוני מצוות אחרות) מהלכים על חבל דק. מצד אחד מימרת חז"ל שיש תרי"ג מצוות לא פחות ולא יותר ומאידך אין ספור מקומות בחז"ל שניכר ששני פרטים של מצווה נחשבים כשתי מצוות. כך מוני המצוות היו צריכים להרחיב במקום אחד ולקצר במקום אחר. הרמב"ם סרטט שיטה שלמה איפה להרחיב ואיפה לקצר אבל חסר את השורש הבסיסי הזה שעומד ביסוד שיש תרי"ג מצוות ויש מסורת חז"ל לגבי לא מעט מהמצוות. אני חושב שיש רמז לזה בשורש השני כאשר הרמב"ם אומר שאין למנות מצוות שנלמדים בי"ג מידות אא"כ חכמים ציינו שיש למנות אותם (כמדוני ערות הבת דוגמא טובה לכך).
 
               אם התייחסת לזה בכתביך אשמח למראה מקום לעיון.
שבת שלום