שיקולי רוח רעה וצרעת בהלכה
שלום הרב מיכאל,
לגבי שיקולי רוח רעה, רציתי לשאול אם חייבים להתייחס אליהם כשיקולים מחייבים מבחינה הלכתית, לדוגמא:
בית יוסף אורח חיים סימן ד
בפרק שמנה שרצים (שבת קח:) יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ יד לפה תקצץ יד לאוזן תקצץ יד לחסודה פירוש מקום שמקיז דם תקצץ יד לאמה תקצץ יד לפי טבעת תקצץ יד לגיגית פירוש שמטילין בה שכר תקצץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס. ופירש רש"י יד לעין שחרית קודם שיטול ידיו: תקצץ נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כולן: יד לעין מסמא קודם נטילה: יד לאוזן מחרשת: …
אבל מבחינה מציאותית/אמפירית אני די בטוח שנגיעה בעין/אוזן וכו לפני נטילת ידיים שחרית לא גורמת לעיוורון/חרשות.
כמו כן, נתקלתי באמירה של המהר"ץ חיות לגבי דינים הקשורים בסכנה:
וכן ראינו שנתבטלו בזמנינו כל דיני סכנות וזוגות ורוח רעה… אע"פ שאמרו על זה (פסחים קי"א ע"ב) "שתי אגוזים ושתי בצים ודבר אחר – הלכה למשה מסיני", בכל זאת גם אלו נתבטלו בזמנינו מפני שנתבטלה הסכנה.
האם מותר להסתמך על ההבנה שלנו לגבי חומרת הסכנה במקרים כגון זה שלעיל? או שיש לחשוש בכל זאת לדברי חז"ל בנושאים הללו?
בברכה,
דעתי האישית שמותר. דומני שכן הוא גם בערוך השולחן יו"ד. לא נראה שחז"ל עסקו כאן במיסטיקה אלא בפיזיקה (לתפיסתם) ולכן דומני שסמכותם ההלכתית לא רלוונטית.
האם לפי אותו שיקול שאמרת נוכל להתיר דגים עם בשר?
אגב, חיפשתי את הדין המקביל בערוך השולחן ומצאתי שהוא דווקא מסכים לדעת השו"ע ואוסר:
ערוך השולחן אורח חיים סימן ד, סעיף טו:
ולא יגע בידו קודם נטילה לפה ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים
למה התכוונת כשהזכרת ערוך השולחן יו"ד?
לגבי דגים, עקרונית כן. למרות שעל זה באמת כולם מקפידים ויש לדון מדין מנהג.
לגבי ערוך השולחן, כרגע לא נגיש לי. זכור לי על מים מגולים.
לגבי הדגים,
הרי הלכה ידועה שמנהג שנהגו משום שטעו וחשבו שכך ההלכה, וההלכה אינה כן – ניתן להתיר ללא התרה, והרי סביר להניח שרוב עם ישראל נהג מנהג זה משום שטעו וחשבו שיש בזה סכנה ושכך ההלכה, ולכן האם לא ניתן יהיה להתיר ללא התרה? מילא אם היית אומר שהמנהג התחיל בתור חומרה וחסידות כמו: "אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים.", או כמו תפילת ערבית, אבל פה לא נראה שזה המצב.
לגבי ערוך השולחן, נראה לי שהתכוונת לזה:
ערוך השולחן יורה דעה סימן ס
סעיף ב
אבל אכלה סם המות של אדם או הכישה נחש או שנשכה כלב שוטה וכיוצא בו מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות והא דלא חיישינן בנחש לדריסה בארנו בסי' נ"ז ע"ש ושמא תשאל ולמה חשבנו מים מגולים בסמי מות של בהמה והא גם לאדם יש סכנה לשתות מים מגולים במקומות שהנחשים מצויים כמפורסם בכל הש"ס דוודאי כן הוא אם היינו רואים איזו ריעותא בהבהמה אחר שתייתה המים המגולים היינו אוסרים אותה לאדם מפני סכנות נפשות כבסמי המות דאדם אבל זה שמתירים אותה מיירינן שאין אנו רואים שום ריעותא בהבהמה אחר שתייתה ולא דמי לכל הני שחשבנו שרואים ריעותא כמו אחזית דם והשאר ועכ"ז אנו מתירים אותה אבל שתיית מים מגולים לא התרנו אלא בשאין בה ריעותא וזה שדימנו לסמי המות של בהמה שגם היא מותרת לפי שוודאי לא שתה הנחש מהם דאלו שתה היתה ניכרת איזה ריעותא בגופה של הבהמה [ט"ז ס"ס קט"ז]:
לגבי הדגים, אתה צודק. לכן כתבתי רק שיש לדון בזה משום מנהג ולא שזה מחייב. הנקודה לדון היא בדיוק זו שהעלית.
אבל למה בכל זאת לדעתי יש לדון? כי גם אם לדעתי אין בזה סכנה וגם אם לדעתי לא מדובר בסכנה סגולית לא בטוח שאני צודק בזה. ואם נהגו להחמיר בזה אולי יש מקום למנהג כזה.
לגבי ערוך השולחן, אכן. אתה רואה שהוא משנה את ההלכה החז"לית לאור תצפיות על מה שקורה לאנשים או בהמות בסביבתו.ראה שיעור של הרב עובדיה: http://www.ykr.org.il/modules/Videos/page/3299ראה שו"ע וטור יו"ד סי' קטז שכולו עוסק בדברים שאסורים משום סכנה. וראה ערוה"ש שם, למשל בס"י וסי"א ועוד. כל הפוסקים מדברים על שינוי הנסיבות (ראה למשל הפנייתו למג"א או"ח רעג סק"א ועוד הרבה).אגב, לגבי מים מגולים בטור ושו"ע וערוה"ש כותבים שזה בגלל שאין מצויים נחשים. בציטוט שאתה הבאת הוא אומר משהו רדיקלי יותר: שאנחנו רואים בינינו שזה לא מזיק.
יש בימינו דברים רבים שיש לגביהם חשש אם הם מזיקים לבריאות או לא (למשל צריכת מוצרי מזון עם חומרים משמרים או צבעי מאכל או ממתיקים מלאכותיים וכו), אבל גם אם יש נזק בריאותי בדברים הללו, האדם הסביר לא נמנע מהם משום חשש בריאותי (בניגוד לשתיית נפט או אקונומיקה) ולכן האם לא יהיה נכון להגיד שאיסור מאכלים משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" הוא רק בדברים שהאדם הסביר היה נמנע מהם בגלל חשש בריאותי? ואז נוכל להגיד שמי שחושש לבריאותו מאוד מאוד יכול להימנע גם מאכילת דגים יחד עם בשר (כמו שהוא יכול להימנע מחומרים משמרים וממתיקים מלאכותיים) אבל לא שנגיד שיש בדבר חובה הלכתית/מוסרית.
ההבדל הוא בין דברים שחז"ל אסרו ועליהם יש איסור לבין דברים מסוכנים שלא נאסרו בפירוש. בדברים שנאסרו בפירוש אין מקום לשיקול עד כמה זה מסוכן. רק אם הגענו למסקנה שאין כאן סכנה כלל ומדובר בטעות, אז ניתן לבטלם. אבל בדברים שלא נאסרו בפירוש אלא להערכתנו הם מסוכנים, כאן יש מקום לדון כמה סיכון צריך להיות כדי לאסור. הכלל אצל הפוסקים הוא "שומר פתאים ה'" כלומר שמה שהעולם לא נזהר ממנו גם ההלכה לא מחייבת להישמר ממנו. אני לא חושב שאכילת צבעי מאכל וכו' מסוכנת יותר מנסיעה באוטו.
לגבי שיקולי רוח רעה ראה גם:
בהמשך לסוגיה זו, לגבי שטיפת הידיים במים בין אכילת דגים לבשר, האם חובה?
לא.
ומה לגבי מים אחרונים, האם אכן חובה?
נחלקו הדעות בפוסקים, וגם בשו"ע הביא את שתי הדעות (אם כי בסתמא הוא כותב שיש חובה). המיקל יש לו על מה שיסמוך, בפרט שהטעם למים אחרונים כנראה לא שייך היום (מלח סדומית).
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer