שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר

שלום הרב,
הגמרא בריש בבא מציעא דנה בחידושו של ר' חייא לפיו עדים שחייבו נתבע במקצת התביעה מחייבים אותו שבועה על הסכום הנותר. הנימוק המוצג לדינו של ר' חייא הוא הכותרת המופיעה למעלה, "שלא תהא וכו'" (ניתן אולי להסתפק האם מדובר בחלק מקורי של הברייתא או לא, אבל אין זה מענייננו).
מכאן כידוע (אני חוזר על שלבי הגמרא רק כדי שהשאלה ברורה, אף שאני מאמין שהרב מודע גם לשאלות…) עוברת הגמרא להסביר מדוע נדרש ק"ו לביסוס דינו של ר' חייא ולא ניתן להסתפק בצד שווה(?). לצורך כך מביאה הגמרא את המימרא המפורסמת של רבה ביחס לשבועת מודה במקצת. לאחר שהגמרא מסבירה מדוע הסברא הבסיסית שמאפשרת את חיוב השבועה בהודאת פיו אינה קיימת בהעדאת עדים, וממילא יש להשתמש בק"ו, היא מבררת מהו, ולבסוף מתגלה שמדובר בכלל בצד שווה.
א. יש קושי לוגי שעומד בבסיס מהלך הגמרא. בעצם מה שהגמרא טוענת זה שאי אפשר ללמוד בצד שווה, לכן נלמד בק"ו. הטענה הזו מעט קשה,  כיוון שאם לא ניתן ללמוד דין מסויים בצד שווה, קל וחומר שלא ניתן ללמוד אותו בקל וחומר, לא? שהרי העובדה שאין צד שווה אומרת שיש צד חמור רלוונטי במקרה א שלא קיים במקרה ב. אלא אם כן נמצא חומרא במקרה ב שהיא יותר חמורה מהחומרא במקרה א, אבל אז אולי השאלה לא הייתה עולה מלכתחילה.
ב. לפי רוב ככל הסברי הראשונים (מלבד הריטב"א שנראה שהרגיש בכך אך לא ברור לי מה הוא אומר למסקנה, ואולי גם הרשב"א שהבין את הפירכא בצורה שונה מרש"י ותוס'), לא ברור איך הקל וחומר פותר את הבעיה שנוצרה בשלב המוקדם בגמרא (זה קשור קצת לשאלה הקודמת). רש"י מסביר שהבעיה היא שבהעדאת עדים הצד הקל (שאומר לא להשביע) הוא שהאדם חשוד יותר מאשר המודה במקצת. אז איזו תכונה שקיימת בהעדאת עדים פותרת את הבעיה במישור הזה? (אלא אם כן נאמר שכדי להשביע צריך להתייחס לשתי שאלות: א. האם מוצדק לחייב שבועה? ב. האם השבועה תועיל? ובנוסף נאמר שתמיד משקללים את שני הנתונים הללו, ובעדים השקלול של שני הנתונים הוא לא פחות מהודאת פיו, וצ"ע.)
ג. תוס' השני בעמוד, ובצורה מובהקת יותר מופיע בשטמ"ק אומרים שלא מקשים על ק"ו מסברא. זה בהחלט עונה על השאלה ששאלתי קודם, אבל יוצר שאלה נוספת. מה זה אומר שלא מקשים על קל וחומר מסברא? שזה מידה שעובדת לפי דינים בלי קשר לרלוונטיות שלהם ביחס למבוקש? זה קשור לטענה ששמעתי בשם הרב שקל וחומר זו לא מידה הגיונית?
ד. האם הברייתא (או הגמרא) פורעת את החוב בסוף הסוגיה? לשון אחר, האם בניין אב הוא בעצם קל וחומר. או שצריך לומר שהגמרא נסגה בה מההנחה הראשונית?
אשמח אם הרב יענה לפחות על חלק מהשאלות. בכל אופן, תודה רבה מראש